ביס אחרון מעוגת התשוקה האפויה כדי חציה
היסב את תשומת לבי כי יש לחתור תחת, בשקט ובתחמנות,
לאו דווקא לדהור בבערה מסנוורת אל השגת המטרה.
ישבתי במטבח
היו לי כלים לשטוף
אך התעלמתי מהם
כפי שאני מיטיב להתעלם מפרטים נוספים בחיי.
העוגה הייתה נוראה,
העוגה הייתה מתחת לכל ביקורת,
אני בטוח שהמתכון לא היה משתחל לשום ספר בישול.
ובכל זאת, היה זה פרץ מזוכיזם טהור,
או פרץ שעמום,
או פרץ סקרנות,
שאילץ אותי לפעור את פי, לדחוף, לסגור וללעוס -
כך, במכניות גמורה.
השתעבדתי למוחי הקודח המורה על גופי התופח.
העוגה לא הכילה שום מרכיב חיוני לגופי
וזעקת ה"היכן הוויטמינים" הניו-אייג'ית הושתקה
על-ידי קולות לעיסה עממיים.
בחיי שזה היה טעים.
בחיי שזה היה לא נעים.