מתקדם לו לאיטו, בשולי הרחוב, גלימתו מתנפנפת,
סודות קמוצים בתוך ידו, לאט לאט מתרופפים.
מתאמצים לנשום, והמחנק הוא רב.
הוא מרגיש אשם ולא מבין למה.
סודותיו נראים כאוקיינוס ובעצם הם ביצה.
ביצה של שחור שמעיק לו הלב.
הוא משתוקק לספר את אשר ליבו, לפתוח חזק עם פלייר לבן,
להוציא את כל הקישקע, את כל הרוע, את כל הטוב.
מה כל-כך קשה, לעמוד על הרגלים האיתנות,
לשחרר נשימה עמוקה ולחיות תמיד בשמש במקום בצל.
לראות את האור במקום את החושך,לנשום מהאף במקום לשחרר אנחה,
להתמיד בנגינה במקום להתמיד בישיבה רגל על רגל ללא מעש, ללא
תקווה, ללא עתיד וללא חלום.

השעה מאוחרת הרחובות מתרוקנים מאדם, והוא בא אליו מתוך ימים
לבנים ארוכים כמו בקיץ , אנחנו נפגש, נתראה, לב אוהב אינו טועה