דברים שתופסים אותי. בכלל, תופסים ממש חזק.
הם לא ממש תופסים, הם יותר לוכדים. שובים. הם תופסים חזק,
לפעמים חזק מדי.
כמו מנגינה של פסנתר. כמו חידות חסרות פתרון. כמו חשיבת האין
חזור על תחילת העולם. כמו דברים שתופסים את העיניים, וממש קשה
לעזוב. כמו למשל מחשבות אובססיביות, על מה שאנשים חושבים. ואף
פעם לא לחשוב על מה שהם חושבים שאני חושבת. והכול שוב מסתבך.
דברים שתופסים אותי. כמו משהו חדש שאף אחד לא יודע, כמו האשמה
שבחוסר ידיעת המצב הביטחוני והאקטואליה. כמו ההבנה שלהלחין זה
כל כך קשה לחלק מהאנשים, וכל כך קל לחלק השני. כמו המבוכה
מהנשיקה, מהשיחה הראשונה, מהפלרטוט. מהרגע בו מישהו אמר משהו
שידעת, שכולם יודעים. וזה פשוט מביך אותך.
יש עוד דברים שתופסים. לא רק אותי, תופסים את כולם. ונחמד מאוד
להודות בחלקם, וקשה להודות בשאר. כמו מפלצת הקנאה, שעדיין לא
הצלחתי להבין מדוע תמיד ירוקה. היא שחורה, כל כך שחורה.

ירון תופס אותי. הוא לא בדיוק תופס במובן הזה של המילה, ירון
יותר תופס פיזית. הוא אוחז ביד ושואל למה, ואני מנסה להסביר
ששום דבר לא היה בכוונה, ושיעזוב אותי בשקט.
"את עושה את זה בכוונה. את תמיד עושה את זה בכוונה". הכללות
תופסות אותי. אני אומרת לו את זה, והעיניים הופכות לצרות יותר.
ואז הוא מרפה. ירון שונא דברים שתופסים אותך.
"את ידעת שזה יפגע בי."
"לא. אני ידעתי שזה לא יפגע בי."
"ומה ההבדל בכלל?"
"אנחנו לא אותו בן אדם."
מה שתפס אותנו בחודש האחרון הייתה מריבה גדולה וטיפשית למדי,
על שטות שאפילו לא זכרתי. אבל ירון הוציא הכול החוצה, וזה תפס
אותי. ממש חזק, שלא יכולתי להרפות.

דברים שתופסים את ירון. כשאני מדברת על עצמי בגוף שלישי.
גם כשאני מדברת עליו כאילו הוא בכלל לא נמצא שם. גם כשאני בוהה
ככה בקיר ומחייכת לעצמי. "מה את עושה לעזאזל?" הוא נתפס חזק.
"למה את מחייכת?"
"אתה לא הבן אדם היחיד שמצליח להעלות לי חיוך על השפתיים."
"אני אף פעם לא מצליח להעלות לך חיוך על השפתיים" הוא תופס את
המבט הזה, המסכן.
אני בולעת חיוך ומסתכלת אליו במבוכה. גם מבוכה תופסת את ירון.
זה אולי אחד הדברים היחידים, שתופסים את שנינו.

הדברים שתופסים אותי ואת ירון. הדברים שקצת גורמים לנו אושר
לפעמים. שיש פרסומות זוועתיות בטלוויזיה. שבטלנובלות משחקים
ממש גרוע. שאנשים חושבים שהם יודעים הכול. שאנשים לוקחים קרדיט
על דברים שלא קשורים אליהם. שאנשים פוסלים כל כך בקלות דברים
שלא צריך לפסול אותם. ובדרך כלל אנחנו גם מסכימים על אלו.
זה תופס אותנו ביחד, הרגע הזה בסרטים האמריקאיים שכולם מצפים
שהם יתנשקו, והם באמת עושים את זה. אנחנו נתפסים חזק גם לסרטי
אימה, לדרמות. ובמיוחד לא לקומדיות רומנטיות. הן אף פעם לא
מצחיקות, וזה תופס אותנו.
בעצם, כשאנחנו נתפסים ביחד, אנחנו מאושרים. אולי הכי מאושרים,
אם להגיד את האמת.
סדיזם תופס אותנו. לא כמו שזה נשמע, אבל כן. מרדפים תופסים
אותנו. סרטי מתח, שהגיבור הראשי הופך להיות חסר אונים. זה תופס
את שנינו, חזק בבטן. וירון מחבק אותי ואנחנו מריצים את הקטע
שוב ושוב. כי ככה זה, כשיש משהו שתופס, צריך לתפוס בו חזק
חזרה.

"אנחנו לא אותו בן אדם" אני עונה לו, והוא ממשיך לתפוס. אבל זה
הדבר היחיד שהוא יודע.
"על מה בעצם רבנו?" הוא תופס מבט מכווץ כזה. "על משחק כלשהו,
לא?"
"תופסת." אני זורקת מיד. "המשחק טיפשי. אבל אתה לא מוכן
להודות."
"חשבתי שאנחנו אוהבים אותו."
"ילדים קטנים לא צריכים לשחק אותו. לתפוס אחד את השני, מגיל כל
כך קטן?"
"עכשיו אני נזכר בהכול..." הוא מגלגל עיניים.

"אז אתה נזכר בטענות הטיפשיות שלך. הם רצים אחד אחרי השני. למה
זה מגבש אותם?"
"אני נזכר גם בשלך. למה זה בעצם לא?"
"זו תחרות. תחרות לא מגבשת."
"תופסת מגבשת אותנו..." הוא מחייך ומתקרב אלי.
"אנחנו לא ילדים, ירון. וחוץ מזה, לתופסת שלנו יש משמעות. אתה
יודע, הזדהות. אהדה, אמפתיה. ומה להם יש? פרס? אופורית
ניצחון?"
"נתפסת חזק, אלה."
"חשבתי שאנחנו אוהבים את זה."
"אנחנו אוהבים. אבל גם אמרת את הדבר ההוא. את הזכרת את זה,
אלה."
"לא הייתי צריכה. אני מצטערת."
"אל תצטערי. רק תביני לפעם הבאה. כי גם אם נריב על שטויות, וגם
אם זה יפסיק לתפוס אותנו ביחד. ויכול להיות שיבוא יום והקשר
הזה יתפוגג, ולא יישאר לנו במה לאחוז. אבל תביני שגם אז, את לא
צריכה להזכיר כדי שאני אבין. אני יודע שאף פעם לא הצלחתי לתפוס
אותו. ולמרות הכול, בתופסת אני מבין את כל החוקים."
"אבל העיקר שניסיתי רוני."
"הוא אף פעם לא אהב את המשחק הזה. לא פלא שהוא לא שיתף
פעולה."
"אני יודעת."
"ואולי הוא יחזור יום אחד. וגם אז לא יבקש לשחק."
"כן."
"וגם יעמוד מולי ויתנצל שלא שיתף עם זה פעולה, ובכלל לא נתן לי
את ההזדמנות."
"אני בטוחה שיום אחד אח שלך יחזור. אבל עד אז, רוצה אולי לעשות
משהו?" אני מסיחה את דעתו, קצת מצפון דופק בליבי.
"שמעתי שפתחו סושיה חדשה באבן גבירול." הוא מבין.
"כן?"
"ממש כמו שאנחנו שונאים. עם אצות, בלי אצות, עם דגים בלי
דגים."
"אתה חושב שזה יתפוס?"
"אני בטוח."

והסושיה באמת תפסה אותנו. ישבנו על ספסל מול חלונות הראווה
הגבוהים שהקיפו אותה. אנשים עם מקלות נהנו מאורז מגולגל ואצות
ירוקות להחליא. אכלנו שווארמה ולא הפסקנו לחייך.
ובדיוק אז, התחלנו לדבר על חתונה.
מדהים כמה שזה תופס.