אני אורגניזם מנוון בשרשרת המוטואליסטית של הקיום. מתכלה דרך
שורשי הזמן העקורים, נמקה ונרקבת בתוך מיטות חולות, סדינים
ישנים, מחשבות מלוכלכות, אוויר מזוהם, רגשות חלודים.
אני נבג חולה בתוך מערכת רבייה פגומה, מציאות עקרה, נפש
מקולקלת מהיסוד. נרמסת תחת רגליו המגושמות של אלוהים.
מתהלכת כסהרורית בשבילי עפר חשוכים ומנסה להדליק פנסים
שרופים.

אין חיות מפחידות ביער. יש רק חיות שפוחדות.
זאבים בודדים, תנים מייללים מכאב, אנשים פצועים.
שם, ביער, כולם תוקפים אחד את השני כדי להגן על עצמם ולהביס את
הפחד. אבל הם לא יודעים שהפחד הוא חיה בפני עצמה - מפלצת
אימתנית וחסר מצפון שניזונה ממלחמות עקובות מדם ונשמות מתות.
הפחד הזה הוא שחקן רב תפקידים. ואצל כל אחד מאיתנו הוא מצטייר
בצורת דמות מוחשית אחרת - הדמות שחייבים לקטול.

אני ההזיה שמרחפת מעל הסטאטוס קוו. הדממה המצמררת שחודרת פנימה
ומפלחת את עצמותיי, עוצרת את הדינמיקה הרגשית, הסביבתית,
המחשבתית, והורגת אותי מבחוץ. ומתלקחת בי מבפנים.
אני רוצה שהקול הזה שרועם וזועם בתוכי יאלם וישתתק.
שאני אפסיק להיות הפחד שלי.
שהפחד יפסיק להתהוות בדמותי.

3/2009