התינוק מתכרבל בשולי צווחות אימו, בבכייה מוצא שלווה ואוחז
בידה כשאומר לה מילים מנחמות.
היא קוראת לתינוק בשמו שוב ושוב כמו מנסה למצוא אמת בהגיים
ורואה רק את הצליל החוזר, וממשיכה לבכות.
היא מחליקה קמטים ומסבירה לעצמה שהעור הרופס הוא רק עוד וילון
שמכסה את השמש. היא מפסיקה לבכות ומעבירה יד על מחוגי השעון.
התינוק אמור לישון. היא מניחה ראשו על ענפי גלדיולה ויוצאת מן
החדר.
התינוק בוהה בתקרה ומוצץ את בהונו.
בין התקרה למבטו צפים קולות של שכנים ונביחות הכלבים שבחוץ.
אחרי שהביט בהם דקות מספר הוא מושיט אצבעות ומפסל מהם
מריונטות.
לבסוף כולן מרקדות תחת ראשו כשנרדם.
כשמתעורר גפיו משחירים וקמלים, פיו מתמלא חגבים הקוברים בלשונו
שתלים קוצניים, ותחת בגדיו רימות צבעוניות ישמרו על צורת
גופו.
כשהתבגר הפך לבחור יפה.
שיער מחליף צבעים ונושר.
הזמן שמר על תולעי חבל הטבור שקטות בגאוות האם, והקוצים עדיין
שורטים. |
