כעסתי עליו.
אוי כמה שאני כעסתי עליו שלא טרח לציין את העובדה שיש לו
איידס. פרח לו. לא עלתה לו האסוציאציה.
כמה זמן שאלתי אותו? 5 חודשים הוא ענה.
למה - שאלתי אותו. אין תשובה. מה עשיתי לך רע? זה ששכבתי עם כל
בחור שני בערך שהתחיל איתי בפאב? אמרתי לעצמי בראשי.. ואז זה
הכה בי, אולי בעצם אני הדבקתי אותו? אולי בעצם אני אשמה בכל
העניין?
אולי זה בעצם סימן שצריך לפרק את התצריף של החיים שלי ולהרכיב
אותם מחדש.
גרה עם חבר שאני לא אוהבת רק בגלל שהוא כל מה שרציתי אי-פעם
מבחור, אבל לא יכולה להסתפק במה שיש לי,
ושוכבת עם כל הלקוחות מהפאב. לומדת כלכלה למרות שמספרים עושים
לי בחילה. אני רוצה בכלל להיות אמנית.
אני רוצה להסתובב ערומה בבית ולהשפריץ צבע בכל מקום ולחרבן
ולהקפיא את זה ולמכור את זה במכירה פומבית
ולצחוק על כל העולם. נדדתי הרחק עם המחשבות עד שהקול שלו פוצץ
לי את בועת הזמן והחזיר אותי בלי מצנח לקרקע שנשמטה מרגליי.
אני מניח שאת זורקת אותי.
אם הייתי יכולה הייתי זורקת אותך עכשיו מהחלון, ובשביל לוודא
הריגה הייתי זורקת אחרייך גם את השטיח המכוער עם החתולים שקנית
בשוק הכרמל בלי להתייעץ איתי.
נראה לי, אמיר, שבא לי להרוג אותך עכשיו. אבל אני לא כמוך, אני
לא הורגת אנשים בכוונה תחילה.
כי לי יש מצפון אמיר. מ-צ-פ-ו-ן!
יש לי רק דבר אחד להגיד לך. אף פעם לא אהבתי אותך, סתם
שיקרתי.
ועכשיו אני אפילו שונאת אותך. אין לך מושג כמה.
בא לי לצרוח. אני פותחת את החלון וצורחת.
אהאהאההההאהאההההההההההההההאהאההאאההאהאה!!!!!!

לא אכפת לי שאחת בלילה. יש לי כל כך הרבה עצב לחץ ותסכול
לפרוק.
אבל האמת שזה לא עזר.

אורזת לי תיק קטן, את שאר הדברים אני אחזור לקחת בסוף שבוע.
אני עומדת ליד הדלת עם הגב אליו.
כספית, הוא קורא לי, אבל אני בולעת את הרוק ולא מביטה לאחור.
טרקתי את הדלת, יצאתי לעולם ונשבעתי שלא אחזור יותר לעולם.

הגעתי עד קצה הרחוב, האמת שלא ידעתי בדיוק לאן אני הולכת אבל
לא יכולתי להישאר שם יותר, והרגשתי רטט בכיס. הוצאתי את
הפלאפון שלי. התקבלה הודעה חדשה.
אמיר.
כמובן.

בייבי, אחד באפריל שמח.

בן זונה...