רובין ואני ישבנו אצלי בבית והגענו להסכמה שהגענו לצ'ק פוינט
בחיים.
החיים מלאים בצ'ק פוינטס כאלו, שבהם צריך לקבל החלטות ולעשות
שינויים או להחליט שלא לשנות.
אבל שנינו הסכמנו שהשינוי הוא הכרחי, והוא צריך לקרות עכשיו.
ממש עכשיו. ברגע זה. כי אם הוא לא יקרה עכשיו,
משהו רע הולך לקרות. כי הימים הטובים לא יכולים להימשך לנצח,
והחלומות שלנו שנמצאים בתוך בועות קטנות מרחפות בתוך הראש
שלנו, ומתפוצצות אחת אחרי השנייה.

אז רובין ואני ישבנו אצלי בבית. יש לי 4 בתים, אבל אף אחד מהם
לא באמת שלי. אני למעשה גר על הגגות של הבתים האלו, וכל יומיים
אני ישן במקום אחר על מנת למזער את הסיכוי שיתפסו אותי.
אתם מבינים, אם אפשר להגדיר את החיים שלי בשתי מילים, אז
המילים האלו יהיו קיצור דרך. אני תמיד חושב על הדרך הישרה
בחיים, ומשם אני חושב על איפה אפשר לחתוך. לפעמים אני תופס
טרמפים, לפעמים אני משלם על הנסיעה, ולפעמים אני הולך ברגל עד
שיש לי שלפוחיות ברגליים. אבל הכי אני אוהב למצוא קיצורי דרך.
למשל כמו לגור על גגות. זה נהדר. יש לי אחלה קנטה שסידרתי ממש
מגניב, ויש לי נוף לים. יש לי שטח ממש גדול, ומדי פעם אני עושה
מסיבות. לפעמים אני גם מביא לפה בחורות. מסתבר שלא אכפת להם
שאני הומלס. כי אני הומלס מיוחד. קודם כל אני לא בדיוק חסר
בית, אני פשוט חסר בעל בית. דבר שני, אני עובד, וזה די נדיר
בשביל הומלס, כאילו אם אתם לא מחשיבים קיבוץ נדבות כעבודה. יש
לי כמה עבודות אפילו. אחת מהן זה מהבית. אני מסנן טוקבקים של
ויי-נט, ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לאלוהים שהמציא את
הוויי-פיי. העבודה השנייה שלי היא לעשות שמח בחתונות. אחלה
חלטורות. לפעמים אני קונה סיגריות בשביל ילדים, ולוקח מהם עמלה
על כל קנייה.

בכל מקרה, אז רובין ואני ישבנו על הגג בפרישמן והסתכלנו על
השקיעה.
קבל את השקיעה. רובין אמר. איך היא נוזלת לתוך האין סוף. יפה
כמעט כמו בפוטושופ.
אמרתי לו שהגענו לצ'ק פוינט, ושאנחנו חייבים שינוי.
הוא שאל אותי למה אני מדבר בשמו, תקע גרפס ופתח עוד בקבוק בירה
עם השיניים.
אתה צודק. אני חייב שינוי. אני מרגיש שהחיים שלי זה אוסף של
זיכרונות. ועל כל זיכרון חדש שנוצר לי אני מאבד שלושה. והבעיה
שגם בזמן האחרון הזיכרונות גם לא כאלו מעניינים. אני חייב
לשנות משהו, אחרת בסוף החיים אני אסתכל אחורה ובמקום לזכור
חיים אני אזכור פרוצדורה.
אז תעשה משהו. תטוס לאלסקה, תעבוד בספינות דייג, תעשה מכה,
תטוס להודו, תסתבך בפרשייה הזויה, תגורש מהמדינה, תחזור לפה,
או למקום אחר. העיקר שתהיה שמח. זה כל הקטע לא?
של החיים האלה. להיות שמח.
ולא לשכוח לחיות. כי אלה ששוכחים לחיות, מגיעים כנשמות אבודות
למימד הבא.
ואתה לא רוצה ללכת לאיבוד על ההתחלה אה?

כשהמשטרה הגיעה לפנות אותי לא הייתי עצוב. כי הרווחתי עוד
זיכרון.
למחרת שכחתי שלושה.