לפני שחיברו אותי לגיליוטינה הצמידו לי לחולצה סיכה שהיה רשום
עליה - רוצה לאבד 5 קילו ב 2 שניות? שאל אותי כיצד.
זה הזכיר לי שיטה של דיאטה שניסיתי לפתח. הרעיון היה לחרבן פי
שלושה מהכמות שאתה אוכל. זה לא עבד.
הצלחתי להזיז את הצוואר קצת שמאלה והתבוננתי באנשים. משום מה
זה נראה כאילו כולם שמחים שאני הולך למות.
מה הקטע? שאלתי את עצמי. הם בכלל לא מכירים אותי. בין כל
הפרצופים בקהל זיהיתי שניים. הראשון היה שייך לג'וזפין, בחורה
שיצאתי איתה לפני שנתיים. כשאמרתי לה שאני רוצה להיות עם בנות
אחרות, היא תקעה לי אצבע בעין ושרפה לי את הבית. למזלי ישנתי
באותו הלילה אצל ניקול, שאפילו לא גבתה ממני אקסטרה כסף על זה.
הפרצוף השני היה מחובר לעמנואל, שהיה חבר שלי עד כיתה ו'.
נזכרתי איך פעם אחת ליקקנו קרפדה, והעברנו את כל אחר הצהריים
בלפוצץ אחד לשני את המחשבות. התחיל לכאוב לי הצוואר, אז
הסתכלתי על השמיים. קיוותי שיתחיל לרדת גשם וכולם יתבאסו, אבל
לא היה אף ענן בשמיים. לפחות לא בשלנו. עד לפני שנה היה נהוג
לתת לנידונים בקשה אחרונה, אבל בגלל בעיות תקציב, ובגלל
שהבקשות הלכו ונהיו מוגזמות וביזאריות יותר ויותר, העניין
הופסק. אם הייתה לי בקשה אחרונה, הייתי רוצה לזרוק עגבניות על
כל החארות האלו שזורקים אותן עליי עכשיו. האמת שזה נראה כיף.
הסתכלתי לצד שמאל וקלטתי שהמוציא להורג הוא החותן שלי. הוא
כיסה את הראש עם הברדס וניגש לעברי. אמרתי לו - לואי אתה חרא
של בן אדם. הוא השיב - זה היום המאושר בחיי. האמנתי לו, כי
ראיתי שזלגה לו דמעה קטנה. המפיק בפועל הנהן ללואי, וזה שיחרר
את החבל. לא הספקתי להגיד 'מארד', וכבר ראיתי את קצה עמוד
השדרה שלי נוטף דם. טיפה אחת השפריצה לי לעין ושרף לי נורא.
אחרי שהוא הפיל את הגוף שלי לבור, הוא הרים את הסלסילה. בשארית
כוחותיי הצלחתי לדפוק עליו סמוחטה. הוא החטיף לי אגרוף באף. זה
ממש כאב אבל זה היה שווה את זה. הוא שם אותי בשורה עם שאר
הסלסילות והראשים, והלך משם.

בונז'ור, אמרתי לראש שלידי.

Je ne parle français, הראש השיב.

הולך להיות ממש משעמם חשבתי לעצמי.