המזח
ישבתי על רצפת העץ הלא-גמורה בבית שאני בונה איתה על הנהר.
כתבתי סיפור קצר לשעשוע, משהו להעביר את הזמן. הייתה אישה אחת
שגרה בתוך בקתה, לא כזאת, ישנה וטחובה, בתוך יער. היער היה על
אי, והאי היה על אגם. אני יודע שונאים אותי כאן בעיירה, גם
כלפיה פיתחו שנאה, בגללי, כי היא אחותי - לפחות ככה אמרו לי,
והיא מתכוונת לגור איתי. הם מרגישים את המשיכה והאהבה בינינו,
והיא אישה מושכת מאוד, הם חומדים אותה. אני מריח עליה שהיא
נאנסה לפחות פעם. ברצפה של הבקתה של האישה הייתה דלת, והאישה
פחדה ממנה. לפני שבעלה מת היו לה שני ילדים. הם נכנסו פעם לדלת
הזאת שברצפה של הבקתה ולא חזרו. כשהיא פתחה את הדלת לחפש אותם
היא הריחה ריח של גוויות, וקול גרגור של מפלצת. זה היה קול של
מפלצת שמנסה לא להשמיע קול. שיערה הלבין ופנייה התקמטו בין-רגע
כמו צימוק. צורתה הנאה חזרה אליה באיטיות כעבור שנה, אך
הסיוטים נמשכו יום ולילה מהדלת הזאת ברצפה. קרה המקרה והיא
ידעה גבר ונכנסה להיריון. היא לא ידעה אם כדאי להביא ילד לעולם
כזה שיש בו בקתה בתוך יער בתוך אי בתוך אגם עם דלת ברצפה. אבל
לבסוף החליטה לשמור עליו, והוא נולד. היא שוחה עירומה בנהר.
השתיקה בינינו היא האהבה הכי גדולה. אישה רצינית ושותקת עם
הגנות רבות ולב של תינוקת. האישה אמרה לילד שנולד, בכל יום
לפחות פעם אחת, "לעולם אל תפתח את הדלת שברצפה," אבל הוא היה
ילד, ואם הייתם ילדים לא הייתם פותחים את הדלת שברצפה? כמובן
שכן. היא עולה על המזח שמשמש כגשר וצועדת עירומה אל החוף
כשבגדיה בידיה. היא צועדת עירומה בחום השמש כאילו היא לבושה
כולה. תנועותיה לא מביעות רמז שאין לגופה בגד. יום אחד כשהילד
היה לבד הוא פתח את הדלת שברצפה ונכנס פנימה. הוא לא נראה יותר
לעולם.

אצטרובל
הלכתי עם הילדים לאורך כביש ארוך מאוד על המדרכה. במרחקים
קבועים על המדרכה היו שתולים עצים גדולים בתוך ערוגות קטנות
מרובעות. זה היה יום אביב נעים לאחר חודשי חורף קרים וקשים.
הכול זרם במשפחה שלנו על מי-מנוחות, בעלי והילדים היו מאושרים,
וגם אני. הילדים מצאו לעצמם משחק. הם היו רצים בין ערוגת עץ
לבא אחריו רק כשלא עברה מכונית. כשהמכוניות היו עוברות הם היו
נעמדים באחת הערוגות. הבן הגדול שלי המציא את המשחק הזה,
ואחותו הקטנה חיקתה אותו. הוא שיחק היטב, היא "נשרפה" פעמים
רבות ע"י מכוניות בין ערוגה לערוגה. כשהם מתרוצצים כמו שדים
מצחיקים במשחק המוזר שלהם, אני הלכתי נינוחה לאורך הכביש על
אותה המדרכה, נהנית מקרני-השמש החמימות ולבושה שמלה קלה. כשהם
התעייפו קטפתי להם כמה חרובים מהעץ ואמרתי להם שזה בסדר והם
יכולים לטעום. הילדה לא רצתה אפילו לגעת, הבן לקח, בחן, ניקה
מהאבק וטעם ביס קטן. הוא אמר שזה מתוק. הוא אחז את אותו חרוב
בידו זמן רב, נוגס בו לפעמים נגיסות קטנות-קטנות. מתישהו נמאס
לו והוא הפך מרותק לאצטרובלים שנשרו מהעצים על המדרכה. הוא אמר
שזה נראה כמו רימון, מהסוג שמתפוצץ, והחל "לפוצץ" ערוגות עצים.
הוא היה זורק את האצטרובל ואחותו הקטנה הייתה קוראת "פסססס...
בוווום..." כל פעם שהאצטרובל היה נוחת בערוגה.