אני ישנה בצד של המיטה.
כבר שלוש שנים אני ישנה בצד שליד הקיר,
בצד הנורא הזה, שהוא כל כך קר וצפוף ובאמת שאני מאמינה שזו
הפינה הכי חשוכה שיש בחדר.
ואני עדיין ישנה בצד הזה של המיטה.
וכל שאר המיטה הענקית שלי, ריקה.

אני ישנה בצד של המיטה,
כי אני יודעת שאתה לא אוהב לישון ליד הקיר, כי אתה קם הרבה
בלילה ואתה לא אוהב להעיר אותי.
אז לא היה לי משנה, כל עוד היית עוטף אותי בתוכך, זה לא משנה
אם יש קיר לידי או אין.
לפני שלוש שנים המיטה שלי לא הייתה ריקה,
היא הייתה עמוסה ברגשות, מלאה בתשוקה, באהבה, בנשימות.

אני ישנה בצד של המיטה
ואני מתחילה להיזכר,
איך כל לילה, לא משנה כמה חם לך, היית מחבק אותי, ולא משחרר
אפילו לרגע.
וגם אם בלילה אז טיפה נפרדים, מתוך שינה הייתה מגשש ומוצא אותי
ומייד מחזיר אותי לתוכך.
אני נזכרת, איך עגלי הזיעה, בלילות הקיץ, היו מונחים לך על
הריסים כמו טיפות של טל בבוקר אביבי.
הייתי יכולה לנצח להישאר ולהסתכל עלייך ישן, היית מושלם ככה
לידי.

אני ישנה בצד של המיטה
כבר שלוש שנים, ורק עכשיו קראתי כתבה,
שמי שישן בצד של המיטה מוכן ופתוח לזוגיות.
אני תוהה, אני מוכנה לזוגיות או מחכה לזוגיות?
אני לא אשכח איך קמת מהמיטה בפעם האחרונה ועזבת אותי להמשיך
לישון לבד
בצד הקר של המיטה.

אני ישנה בצד של המיטה
אבל אני לא מצליחה להירדם,
כי אני כועסת עלייך, וחושבת עלייך,
ושונאת אותך על כמה שאני אוהבת אותך.
ואיך? איך העזת להשאיר אותי לבד
בצד הקר של המיטה?

אז אולי אני כועסת,
ואולי אתה לא פה כבר שלוש שנים,
אבל אני עדיין מחכה,
עד שתחזור,
אני עדיין ישנה
על הצד הקר של המיטה.