העיר שלי ריקה,
לא עוד טיולי ערב עם הכלב האהוב,
לא עוד שיחות על המרפסת התל-אביבית הפונה אל העץ,
אל תוך הלילה, דרך משחקי האצבעות והעיניים הכחולות הצוחקות.
העבר נקבר.

פעם שנייה ודי.

השחר מציץ מחלונות ונציאניים על ביתי החדש,
שחר של שבת מנוחה בלא כל תכניות.
שמיכה מהוהה מעל מזרון עירום ממיטה,
קפה בסלון בלא שיחה בלא קול.
הכפר שקט מאדם.

בית הכנסת הישן פותח דלתותיו,
אנשי הדר עטופים טליתות צועדים דרך השביל
פנימה.
אני סופק כפותיי ומתאמן בשתיקות.

העיר שלי ריקה.

חום יוקד על ביתי החדש,
עטוף שתיקות אני מניח את הספר של גואנקה על צד המיטה,
מדליק בשלט מיזוג התלוי מעל.
התנאים כאן טובים לכתיבה,
הסער חלף עכשיו תיכנס השלווה.
אקבל אותה ככל דבר אחר שיבוא.
כאן מקומה.

אין לי חשק לדבר עם איש עכשיו.
העבר שלי מציע כנפי נחמה מדומות בצרורות,
אין לי רצון בבדיות.
שוחר אמת אנוכי בבדידותי,
האשליות מותירות אותך לאנחות.
ההשתוקקות היא מקור הסבל
כך אמר המואר באדם.
הסבל שלי צנוע מאוד עכשיו,
אין לו קהל.

העיר שלי ריקה.
צחוק ילדי העתיד במשחקם על הים
שוב לא נשמע.
צחוקי שלי מול מסכים מרצדים,
מול הדמויות שלמדתי לאהוב עם השנים.
והצצה לקלסתר פנים, אחד מרבים,
בו אולי נחמת מגע- הבטחה.

אין בי צורך בצליל,
אך לחיבוק כמה עורי.
לנחמת אשה.

מכור.
איך שנים ארוכות חולפות,
אך הרשמים העזים של ההשתוקקות
מותירים חתכים עמוקים
שאף יכולים לעתים להתגלגל
לסיפור מעשה דומה,
כמעט אח תאום לאכזבה
שנשארה מאהבה ראשונה.
ומכל השנים-
אוסף קלסרים כחולים מהודרים
יושבים על מדף בביתי החדש
ואין איש שיקרא.

העיר ריקה.

סיפורי המסע האמיץ,
סיפורי הלב הגדוש תיאורים
סיפורי הלילות הרכים של שביב חלום
והפצע שחתכת בי היום,
כשאמרת שלא תוכלי להיות לי לאשה.
למרות האהבה העזה.
הדרך שלנו יחד הגיעה עד קיצה.

עכשיו מבול.

ולוואי שינקה אותי מכל אבק-ההיקשרות שדבק
במעילי,
הרגל השינה שגורם לי לחפש את גופך
סמוך לשלי,
פחד הנטישה המייצר בעל-כורחו
את הפרידה הבאה.
עשה אותי מעט גבר
שאוכל לחלוף על פני אשה
בלא חרטה.

עירי שקטה,
אבל זה רק לזמן מה.
נפשי צמאה להרפתקאה חדשה,
אחת בלי מנגינה עצובה בחובה.
אהבה בלי סוף רע.