[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלינור פפרמן
/
ריח של קיץ

ריח של קיץ. של יום נשרף. היום מיטגן לו לאיטו בארומת מלח הים
המציפה אותו. כמה חם.

והיא עומדת שם, מחכה, נצלית לאיטה. התחושות נקוות על עורה כמו
אגלי זיעה. ריח של התרגשות עטף אותם, ציפייה ותשוקה נדפו ממנה.
והיא עומדת שם. מחכה. מלאת ציפייה. התשוקה נוטפת ממנה, נשפכת
ממנה והיא אפילו לא מודעת לכך. לא יודעת מה היא מקרינה, כמה
מושכת היא בעמידתה שם, כשהיא מטוגנת קלות, עורה השזוף צרוב שמש
ומלח ים. מביטה בדרקונים החגים מולה. כחולים, ירוקים, עוד אדום
אחד או שניים, צהובים בורקים המסנוורים כאור השמש. שום דרקון
שחור. היא תחכה. מבטה חוזר אל מרחבי הים הכחולים והיא עוצמת את
עיניי הנחושת שלה, צלליות הדרקונים עדיין צרובות על עפעפיה
הסגורים והיא נושמת עמוק את ריח הים.
לפתע היא פוקחת עיניים, כולה דרוכה. מישהו מביט בה, היא יכולה
להריח אותו. היא הכריחה את עצמה לא להסגיר דבר ולשחרר את שרירי
כתפייה. ידה הימנית עברה בהיסח הדעת על קצה הקשת המונחת על
גבה, נוסכת בה ביטחון, אוזניה המחודדות מפנות את שמיעתה החדה
לכל עבר, מאתרות את מיקום הערפד. שמלתה העדינה, פשוטה וירוקה
מתבדרת בבריזת הים בעודה מסיטה את שיערה הארוך האדום כאש מפניה
השזופות. וערפדים נרתעים משמש ומים היא גיחכה. עוד הנחה מוטעית
שסבבה אותה. נו מילא, היא דווקא נהנתה מהם, רובם היו משכילים
למדי. עיניי הנחושת שבות לסרוק את השמיים מעליה, חגה באיטיות
סביב עצמה, כאילו באקראי, לא מסיטה מבט מהמרום.
"אני יודע שהבחנת בי, את יכולה להפסיק עם המשחקים שלך, קיאן"
אמר הערפד כסוף השיער והעיניים שעמד מאחוריה שעון על גזע עץ.
הוא התרומם כעת והתקרב אליה, תמיד וחסון, בצעדו הגאה, גלימתו
הכהה ושיערו הבהיר מתבדרים באותה רוח שליטפה את שמלתה. קיאן
השפילה את מבטה ודריכותה התפוגגה ברגע. "תמיד ידעת לקרוא אותי
טוב מכולם, גוראד". "אם לא אני אז מי יוכל? אני המדריך שלך מזה
קרוב למאה שנה, אם לא הייתי מסוגל לקרוא אותך, אזי הייתי מדריך
גרוע למדי, את לא חושבת?"
קיאן לא ענתה ורק השיבה את מבטה לשמים. "עוד אין סימן ממנו?"
שאל גוראד. היא רק הנידה בראשה. "בואי, נחזור לשאי." קיאן לא
ענתה ורק נעצה את מבטה באופק, כאילו יכלה להחזיר אותו בכוח
רצונה. ללא מילה נוספת הסתובב גוראד וחזר לכיוון הכפר. תוהה מה
יהיה על הילדה הזו? מאז שריין עזב, היא לא עצמה. איבדה
מהדריכות ומהחדות שלה. נוטפת ציפייה ותשוקה ובמקביל מעבירה
תחושה של המתנה קפואה. נושמת קצת פחות עמוק. שדונים ונוטרים
כלל לא אמורים לתקשר זה עם זה. בטח לא ככה, זה פשוט לא טבעי.
אבל הוא ערפד, רגשות בני תמותה היו ממנו והלאה.





הרוח צרבה בעיניו  של ריין והקור עקצץ בעורו. נוטרים ודרקונים
בדרך כלל לא התערבבו. הנוטרים היו מתבודדים שהכירו את תפקידם
מקומם נאמנה והדרקונים הסתובבו בעיקר עם בני מינם, היות ונותרו
כה מעט מהם בימינו. את דארק, הדרקון השחור האחרון, הוא מצא
פצוע בתור גור וטיפל בו, לכן הוא היה מרשה לו לרכב על גבו מדי
פעם והתגורר בקרבת מקום גם לאחר שבגר. הם יצאו לטיול וציד
שהתעכב בשל מרדף אחרי אנושיים שניסו להיכנס ליער עם מפלצות
המתכת שלהם. ההוא מעולם לא הצליח להבין את האנושים הללו, הם לא
עבדו ביחד עם הטבע אלא נגדו. מפלצות המתכת שלהם היו זוללות את
היער בכל פעם שהן היו מגיעות. והן לעולם לא ידעו שובע. הוא רק
רצה לחזור. רק לחזור. הוא ידע שהוא ממלא את תפקידו נאמנה אבל
העדיף לשמור על קיאן מקרוב. הוא זכר את הפעם הראשונה שהיא
נגלתה לעיניו בכזו חיות כאילו חווה זאת שנית.

אותו היום נמתח ונמרח לו כמו דבש. נוטף לו בטיפות כבדות
וסמיכות בחום הדביק והמשכר. האוויר סביב מתוק כל כך שמישהו עוד
עלול לחטוף כאב שיניים, מסתחרר ומתערבל באיטיות עצלה וזהובה
בקרני שמש הצהרים הבלתי נגמרים. נוטר השקמים החציוני עמד בחום
הכבד נאמן על משמרתו והביט בשעון. רק עוד נצח וחצי עד סוף
המשמרת. הוא אמנם היה נוטר משמרות בחצי משרה (צמצומים בכוח
האדם לא אישרו לאף נוטר לעבוד במשרה מלאה, משהו בעניין שעות
נוספות וותק) אבל הוא העדיף את המשמרות האלו על פני חצי המשרה
השני שלו בבנק, אפילו שזה החצי שמשלם את החשבונות.
נוטר שקמים היה שם מודרני ומתחכם לשומר יערות- תפקיד אפי עטור
הילה וכבוד ארוכי שנים ואפוף תהילה ומסתורין. טימבר, הנוטר
השני בעמדה זו, לא יגיע אלא בעוד שעות, וגם אז, וודאי יאחר.
טימבר תמיד השאיר סביבו תחושה קצת תלושה, אפילו יחסית לנוטר.
אבל הוא היה טוב בתפקידו. קראו לו טימבר טון, אבל כולם קראו לו
טים.
בחום הסמיך הבחין לפתע בהבזק תנועה קטן. מישהו בשיחים. ידו
נדרכה על ידית החרב בנדנה. רחש עלים. צעד זהיר. עוד אחד.בדממה
מופתית ריין שלף את חרבו, קרב אותה לשיח והזיז בעדינות את
העלים. שדונית היער אדומת השיער וירוקת השמלה הפילה את הטנא
שהיה בידה ושלפה כהרף עין קשת אותה כיוונה בדיוק מושלם אל
עיניו של הנוטר. "תוריד. את זה." נהמה בחיתיות השדונית, פראותה
המרוסנת מאיימת להתפרץ כחץ שלוח, רגליה דורכות בפירות יער
פזורים. שנייה של מבט חשדני ושני כלי הנשק ירדו במקביל. "תיזהר
עם הדבר הזה, אתה עוד עלול להוציא למישהו עין." אמרה השדונית,
החזירה את הקשת אל גבה והחלה לאסוף את פירות היער המפוזרים
חזרה אל הטנא. "אני מבצע את התפקיד שלי, מה הבעיה?" כרע ריין
והחל לעזור באיסוף. "יופי, זה מרתק. מה התפקיד שלך? להפריע
ליושבי היער לחיות את חייהם?" "אני נוטר. נוטר שקמים חציוני"
"מה זה?" אני שומר על היער ועל השוכנים בו." "אני שוכנת יער.
לשלוף עליי חרב נכלל בהגדרות השמירה עליי?" "סליחה.ריין"
"קיאן"

מאז חייו החלו. או לכל הפחות חייו המונוכרומאטיים נצבעו בצבעים
עזים ובוהקים. הוא היה מחכה למשמרות היער ולקיאן שתגיע לאזור
העמדה שלו, בהתחלה כאילו במקרה ומהר מאוד כבר היה ברור. לא היה
ברור מה קורה אבל היה ברור כי הוא קורה. ועכשיו, עכשיו הוא
נוטר רוב זמנו, כמעט לא עובד בבנק יותר והיא, היא שדונית. היא
פראית וטבעית ותזזיתית וחמת מזג ואדומת שיער, מהירה להתחמם
ומהירה להתקרר והיא כולה שלו. לא ברור לו עדיין איך זה קרה אבל
היא שלו. והוא שלה. והוא רוצה לחזור אליה כבר. דארק עשה סיבוב
רחב בשמיים, אותו ניצלו שניהם לסריקה אחרונה, ופנה חזרה.
הביתה.





קיאן קיפצה ברחבי היער, נותנת לטרדות היום להסיח את דעתה
מהטרדות העמוקות יותר בעוברה בסבך כשהיא מטפחת עצים, מפרה
פרחים ומטפלת בחיות היער הזקוקות לה. סיוריה הובילו אותה לפינה
נידחת ומוכרת שהיא לא ביקרה בה כבר זמן רב. היה שם אגם קטן.
יותר כמו שלולית קבועה. ובאגם התגורר לו ברבור שבור כנפיים. אף
אחד לא ידע איך נשברו כנפיו או איך הוא הגיע לשם, ההנחה הייתה
שלאנושיים היה קשר לכך, המקום היה נידח כל כך שמעטים היצורים
שבכלל ידעו על קיומו והוא מעולם לא דיבר. אלו שכן ידעו עליו
תהו איך הבדידות והמחסור בוויטמינים טרם הרגו אותו. כולם ידעו
שעל גדות הנילוס צמח לו צוואר הברבור ממנו חייבים היו הברבורים
לטעום כל שנה על מנת לשרוד. זו הסיבה שהם נדדו דרומה כל חורף.
ובכן,אחת הסיבות, בכל אופן. אבל קיאן ידעה את סודו של הברבור.
לברבור הזה, שבור הכנפיים, הפצוע רגשית עמוק כל כך שנשאר חסר
מילים, הייתה ברבורה. ידינה ורכה ואוהבת. והיא הייתה מבקרת
בשלולית העלובה כשהייתה חוזרת מהדרום ומגישה לו את צוואר
הברבור, והוא היה מתעורר לחיים בכל פעם שהייתה באה והיה מאושר
כל כך שלרגע קט היה שוכח שאינו יכול לעוף והיה ספק מקפץ- ספק
מקרטע סביב האגם וסביב ברבורתו האהובה. הם היו נשארים שעות
ארוכות יחד, צוואר אל צוואר, עד שהאינסטינקט היה קורא לה לחזור
לנדוד. בפעם הבודדה שהביאה את ריין לפינה הזו אמר שצווארה של
הברבורה מזכיר לו את קיאן. והיום היא דווקא הרגישה הזדהות עם
הברבור הבודד והשבור שישב בחוסר מעש וחוסר אונים, תולה מבטו
ברקיע ומחכה לאהובתו שתשוב. היא לא ידעה כמה זמן היא ישבה שם.
כמה שעות או כמה ימים. לפתע זקפה את ראשה, זיהתה שביב שינוי
באוויר ובן רגע הייתה על רגליה ורצה.
רצה.
הרוח בפניה, אדמת היער מחבקת ועוטפת את כפותיה, עלים וענפים
בשיערה, והיא רצה.
היא הגיעה מתנשפת בדיוק ברגע שכפות רגליו של ריין נגעו באדמה.
הוא טפח בחיבה על רגלו של דארק. לרגע עצרה לפניו והם הביטו אחד
בעיני השני בשתיקה; ברגע הבא כבר הייתה בין זרועותיו, פניו
קבורות בשיערה והוא נושם עמוק את ריח העלים והיער הפראי שלה.
גוראד הביט בהם מהצד. הילדה נראתה שמחה שוב. יתרה מזאת, היא
נראתה... שלמה שוב. כוח כזה אצל בן תמותה פשוט כמו ריין היה
מסוכן. היא תשבר לרסיסים כשהוא ימות. יחד עם זאת, קשה היה
להתעלם מהילת האור הזהובה שהקיפה את החיבוק שלהם. הוא פנה
להביט בדארק שהספיק להעלם באלגנטיות מפתיעה בשביל חיה עצומה
כמוהו. הוא הסתובב והשאיר אותם לבד.
עברו כמה דקות. או כמה תקופות חיים. הם לא ידעו ולא היה להם
אכפת. הם טיילו ביער ודיברו. ושתקו.
ונגעו.
הם לא הצליחו להתרגל לכך, לא הצליחו להאמין שבמגע יכולה להיות
כל כך הרבה רכות.
כשחזרו לשאי השתלבו במלאכת היומיום. ריין חזר לעבודה בבנק
וקיאן קיפצה לרפא כמה עצים פצועים הרחק במזרח היער שנפגעו
בהתקלות האחרונה עם האנושיים. היא לא הבינה איך האנושיים יכלו
להיות כל כך אכזריים וחסרי רגישות לחיים התוססים ביער וריין,
שהיה אנושי כמו כל אחד מהם, היה כל כך מלא התחשבות ומודע לטבע
הפראי של היער. הם נפרדו לשלום ופנו הלאה לעיסוקיהם. בגוראד,
שצפה בהם מתוך הצללים, הבשילה החלטה. ריין, האנושי הזה, החליש
את קיאן. יועד לה עתיד מזהיר, אך כשהיא הייתה איתו, זה הסיק
לה. הרעב שלה לתקן את עוולות העולם ולהחליף אותם באושר קהה
כשהייתה עם ריין. האושר הפרטי שלה הציף ומילא אותה בצבעים
בוהקים כל כך שהסביבה דהתה ונעלמה מהעין. צריך לעשות משהו
בנושא. הוא לא יכול להרוג אותו. גוראד החליט לעשות ביקור בית
קצר. הוא התחמק משאי והגיע לקצה היער. עצר לרגע. הוא לא יצא
מגבולות היער המשתנים תדיר כבר שנים רבות.





ריאן קם בבוקר, קשר כבד בבטנו. הוא מעולם לא התרגל לחיים
הכפולים הללו. החיים ביער כמו רטטו בתדר גבוה יותר מהחיים
האמיתיים, שמצידם היו, ובכן, אמיתיים. הוא לא יכל לוותר על אף
אחד מהם. מבט אחרון לכיוון המיטה, אנחה והוא קם להתארגן ליומו
בבנק. תמיד הימים הראשונים לחזרתו לחיים מהיער הרגישו כמו
בוקר, כמו התחושה העמומה והקהה של המציאות בעודך מנסה להיזכר
בפרטי חלום החומקים ממך ומותירים זיכרון שובל טעם עז, עשיר
ועסיסי.
אוויר הקיץ הלוהב הכה בו כשיצא מביתו וריח הקיץ המלוח והמשכר
נשא ניחוח קלוש שהזכיר לו את היער והוא לא ידע להצביע בדיוק על
ההקשר והביט סביבו כמו מחפש משהו, או מישהו. בדרך לעבודה ניסה
כהרגלו למצוא סימנים שחיים ביער אמיתיים. הוא ידע את הדרך לשם
אך שדונים ודרקונים הרגישו כמו הזיה רחוקה בין מגדלי הבטון
והזכוכית. עוד יום, עוד עבודה, עוד משבר דרמטי על לא כלום, מזל
שאין לו ילדים. הוא אהב את החיים בעיר אך היום הוא רק המתין
לזמן ארוחת הצהרים, לצאת מהמזגן ומאורות הניאון אל חום הקיץ
החורך את הבשר כדי להרגיש קצת אמיתי.

זמן

ועוד זמן

מתקדם כל כך לאט

בדביקות הלחה והעצלה הזו.

הוא בחר לשבת בשולחן המרפסת, הרחק מהמזגן, נושם עמוק את הלחות
היא הגיעה בצעד קליל, נשקה לו ברכות והתיישבה מולו בחיוך. כל
כך ענוגה הייתה, עדינה ושברירית ואהבה אותו כל כך. הוא חש
צביטת אשמה בכל חיוך בורק עיניים ששיגרה תדיר לעברו. איך אפשר
לאהוב שתי נשים? איך אפשר לחיות חיים כפולים? ארוחת הצהריים
הייתה מרעננת, מרגיעה ומשחררת כל כך. הוא מאד נהנה עם וונדי אך
מצא את עצמו חוזר להשוות בינה לבין קיאן. הדבר דמה לניסיון
להשוות שולחן עתיק, יפיפה ואלגנטי לתפוח עץ עסיסי. החיים עם
וונדי היו נכונים, בדיוק כמו שהיו צריכים להיות. החתונה הייתה
קלאסית ומלאת שיק, הם הלכו להצגה או אירוע תרבותי דומה פעם
בשבוע, המכרים היו חברותיים בדיוק במידה. הכל היה כל כך מדויק
ומתורבת ומסודר ונפלא שהוא תהה כיצד תגיב אם יקפוץ לפתע על
השולחן ויחל לקלוע זיתים ביושבי המזגן במסעדה.
המחשבה הפראית הזו תפסה אותו לא מוכן. היער מתחיל להשפיע עליו.
קיאן. קיאן משפיעה עליו. הוא אהב את וונדי, הוא הניח כך לפחות.
הוא בטח אהב אותה, לא? הם התחתנו והיו נכונים אחד לשני. אבל
השדונית התזזיתית הזו מקפצת בשולי תודעתו גם כשהוא בעולם אחר.
זמן לחזור לעבודה.





"בואי איתי" העיר גוראד את קיאן מבהייתה הנחושה והבלתי נלאית
באופק. הנימה השקטה בקולו הלחיצה אותה יותר מכל צעקה היסטרית
שיל להפיק מעצמו. ללא מילה הם רצו-חצו את כל היער והגיעו
לקצהו. בקצה היער עצרה קיאן לשבריר שנייה. מבט לגוראד ובאמונה
שלמה המשיכה לרוץ מחוץ ליער אל יער הבטון האפור. גוראד ניווט
במומחיות בין שבילי היער המפחידים והלא מוכרים בעוד ריח העשן
והפיח השמנוני חנק אותה ואת ריח הים הקלוש ממרחק. הערפד נראה
החלטי ביותר ועבר בדיוק רב בין רחובות העיר האפורים המוארים
בניאון קר ומלאכותי. לבסוף נכנס לאחד המבנים הגדולים והמוארים
ביותר שסומן באותיות גדולות. הוא אמר שכאן האנשים נפגשים
וקונים דברים, נותנים דפי נייר שעבדו קשה בשבילם בעבור מזון
וביגוד. היא התקשתה להבין את הקונספט. כשעברו בדלתות הזוויתיות
שנפתחו לקראתם עצרה בחדות. האורות החרישו את עיניה והמולת
המוזיקה סנוורה את אזנייה. היא התכווצה כולה, כל תא בגופה זעק
לברוח רחוק ככל האפשר, אל היער הקריר והמוצל שהקניון עומד על
חלק משטחו, אל הים הנקי, העוטף והמלטף. למרות כל זאת, עקבה
אחרי המדריך שלה, צעדה יחד איתו ברחבי הקניון בשלווה ונחת
שהפתיעה את קיאן לאחר הריצה מלאת הדחיפות קודם לכן. הם עצרו
מדי פעם להביט בחלונות הראווה , בדמויות הכמו אנושיות הקפואות
בתנוחות לא טבעיות כדי להציג פרטי לבוש שונים ומשונים. הזמן
כאילו עצר בתוך חומות הבטון. לא יום, לא לילה, לא חורף ולא
קיץ. בועה סגורה ואינסופית של חוסר מעש ושלווה מנוונת. הערפד
הביט בשדונית האדמונית לצידו וראה כיצד היא קופאת על מקומה,
מבט פליאה ואימה צרוב על פניה בעודה מביטה נכחה קדימה. הוא עקב
אחרי מבטה, חצי יודע מה ראתה. לפניהם, בתוך ההמון, טייל זוג
שלוב ידיים. היא הייתה גבוהה, עדינה וגבעולית, עם שיער שופע
ובהיר והוא, הוא... היה הוא. האנושי הזה שגרם לעולמה ולליבה של
קיאן לעצור ולפעום. קיאן עמדה נטועה במקומה, כמו רגליה הצמיחו
שורשים ברצפת השיש העקרה של הקניון. היא הביטה בגבעולית החיטה
נושקת לריין, הם צחקו והוא נשק לה חזרה. ברוך ועדינות. אותו
הרוך ואותה העדינות שקשרו את לבותיהם יחד והייתה בטוחה שהיו
סודם הפרטי והמתוק והנה הוא חולק את הסוד הזה עם זרה מוחלטת
(לגביה, בכל אופן) מול כל האנושיים האלה. קיאן הרגישה כמו
הביטה בברק הפוגע בעץ- שורף ומפחיד וכואב אך קשה להתיק את מבטך
מהזוועה. היא לפתע הייתה מודעת לעלים בשערה, לשמלתה הקרועה
ולבוץ על זרועותיה אל מול העלמה הנקייה והרכה הזו שכולה אומרת
רכות משי ואלגנטיות מלאכית, הנשיקה נגמרה בעדינות והם רחקו אחד
מהשני קלות, ריין הסיט את מבטו ופניו חוורו. מבטו ננעל בעיני
קיאן והזמן כמו קפא ביניהם. ללא מילים הכל היה ברור. קיאן לא
הצליחה להפטר מההרגשה המטונפת שהציפה אותה ורק רצתה לשטוף אותה
מעליה. בכל כוחות נפשה קרעה את מבטה מעיני אהוב ליבה, הסתובבה
ונמלטה מהקניון. כהרף עין ריין היה בעקבותיה, משאיר את וונדי
התוהה במרחק פסיעות בודדות מגוראד שהחליט שבאמת הגיע הזמן
לארוחת צהריים. קיאן רצה ברחובות העיר, עיוורת מדמעות, נותנת
לריח הים לקרוא לה אליו, ריין בעקבותיה, תמיד צעד אחריה, קורא
לה מילים של סליחה וכאב והתנצלות וצער אותם לא שמעה ולא הסכימה
לשמוע. מה הטעם? הם רצו כך לנצח, היא הרגישה שהיא מפלסת את
דרכה בערמה של פסולת ובוץ וכל רצונה להתנקות ולהפטר מהלכלוך
והכאב. תחושת המים הקרירה ברגליה הבהירה לה שהגיעה למקום חפצה
והיא עצרה את מנוסתה, הסתובבה בחדות ונפנתה אל ריין. הם עמדו
כך במים, הגלים מתנפצים על שמלתה ושיערה, כואבת וכל כך נהדרת.
היא הייתה כל כך יפה ופראית אפילו ברגע זה, המים מלחכים את
שמלתה, השמש מאירה את שיערה הרטוב והגלים הנשברים סביב לה. כל
שריין רצה לאסוף אותה אל בין זרועותיו ולחזור לשאי לחיות יחד
באושר ויושר. כאב הבגידה ועלבון השקר פרצו מכל תא בגופה וצעקו
אליו את השאלה האילמת עליה לא יכל לענות.
היא קרעה את עיניה ממבטו המתנצל והמתחנן, הסתובבה לאיטה ודרך
אוויר החותך בנשימתה כסכינים חדות נכנסה אל המים עוד, התעלמה
מידיו של ריין שניסו לעצור אותה ונתנה לים המלטף לעטוף אותה
ולנקות אותה לנצח.

ריין עמד שם עוד שעה ארוכה אחרי שקיאן נעלמה, המלח של דמעותיו
התמזג במלח הים. שני עולמותיו התנפצו לרסיסים כמו קצף גלים.
הוא קרס על ברכיו במים וכל שנותר לו היה ריח של קיץ.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צייר לי נסיך







כבשה שחורה


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/12/11 19:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלינור פפרמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה