אחרי שנים רבות של סמול טוק מיומן ומוניטין יציב ויציבה רבועה,
עם מזכירה אחת ושני עוזרים וסגנית, שעתידה נמצא הרחק-הרחק
לפניה, לא היה לי מושג איך עושים את זה.

אפילו מבוכה דקה וחיננית אינה מצליחה לחדור ביני ובין הפרצוף
הכל-יודע, שדבק בי כעור שני, ועכשיו אני שובר את הראש ולא
מצליח לאחוז את הדבר המפרפר-חמקמק הזה.

רק שלא תברח.

מלווה אותך לרכב שלך.
וכך מסתיימת פגישה שלישית, כמעט אחרונה. שנינו נמצאים מחוץ
לקונטקסט - בקורס נהיגה מונעת. ארבע שעות בארבעה ימים עוקבים -
"לנהגים שלחובתם נרשמו בתקופת הצבירה שתים עשרה נקודות ועד
עשרים ושתיים נקודות."

"אמא'לה!" הזעקה נותרת מאחורי שפתיים סגורות. "הפגישה הבאה היא
האחרונה."

שנינו, את ואני, יושבים ליד אותו שולחן מקועקע ב I LOVE YOU
ובלבבות מפולחי חיצים וב"מכבי חיפה אלופה".
שנינו נושמים ריח קלמנטינות וניחוח סנדביצ'ים, שתססו בילקוטים
ונאכלו שם רק שעות ספורות קודם, בשעת בוקר הומיית תלמידים.
שנינו מגניבים חיוך חתרני של תלמידי תיכון תחת עיניו הפקוחות
של ציון המדריך, המנהיג בכיתה משמעת ברזל.

"מה את עושה?" שאלתי לפני תחילת השיעור, כוס קפה רעדה בידי.
גם את אחזת בכוס קפה. היד שלך יציבה?
"ומה אתה עושה?" את שואלת עכשיו, בדרכנו אל הרחוב, שבו חונה
הרכב שלך.
כמה שבלוני.
כמה אנחנו לא אנחנו. מה את עושה? ומה אתה עושה? מי את באמת. מי
אני באמת. אני באמת...

את שומעת אותי מאחורי השפתיים הסגורות?

טיפות גדולות מכסות את המזדה שלך.
"אז נתראה מחר?" אני שואל. אולי תשמעי את מה שלא נאמר.

"לשבת ככה ארבע שעות רצופות על הכיסאות הלא נוחים האלה." את
אומרת. "אני מרגישה כמו תיכוניסטית, רק שאז לא חיכתה לי שום
מזדה. נסעתי הביתה באוטובוס."
"בא לך לנסוע באוטובוס?" אני שואל פתאום. "נקפוץ למרכז לאכול
מרק ב'מרקוס'?"

"כן. מתאים לי בקור הזה."

והאוטובוס מגיע ועוצר בתחנה ומתיז מים, שמרטיבים את המעיל שלך,
ואדים לחים ממלאים לי את האף בחלל המחומם מדי, ומלל בענייני
דיומא שאינו מתגבש למילים מרחף מהרדיו של הנהג אל אוזניי.
את יושבה לחלון, ואני לידך צמוד-צמוד למעיל הרטוב שלך, אפילו
שמדובר בשתי תחנות בלבד, ומושיט את ידי לעבר השמשה.

"אתה מועך אותי." את צוחקת.
"הייתי חייב." אני עונה ומסיים לכתוב באצבע חמה על זגוגית
החלון הקרה, המכוסה הבל.


===========מכבי חיפה אלופה ==========