לפעמים אני פשוט רוצה לכבות את עצמי,
לגלות איזה כפתור במוח ולהיכבות.
כמו שינה אבל עמוק יותר.

קשה, קשה לחיות, כואב לי להתקיים.
לא שקרה משהו כזה נורא,
לא שמתחולל איזה אירוע קריטי, גם אף אחד ושום דבר לא ממש רע
כלפיי.

פשוט... אם לקבץ את זה למילים פשוטות -
אני לא יודעת מה יותר קשה לי, כבד עלי - התקוות הגדולות שיש לי
או האכזבות הקטנות שקורות בדרך.
אומרים שהחיים זה מה שקורה בזמן שמתכננים תוכניות.
זה לא משפט חמוד קליל וקליט עבורי.
עבורי זה משפט שחותך את הבפנים שלי למיליון חלקיקים.

יש ימים, רגעים, חלקיקי שניה שבהם אני מרגישה חשופה ופגיעה
ברמות שאני פשוט לא יודעת איך להכיל את זה.
אני אפילו לא מסוגלת לבכות.
אני מרגישה כאילו חסרה לי שכבת עור מבחוץ מבפנים הכל מתמלא רגש
- אין ריאות , אין אברים, רק המון רגש ששורף וגועש ואין לי לאן
לנתב אותו, אין לי לאן ולמי לשלוח אותו.

אני מרגישה ברגעים האלה כל כך חשופה, פגיעה, חלשה, לא מוצלחת.
פשוט לא מוצלחת.
הלוואי שכולם סביבי היו מבינים כמה אני לא מוצלחת, כמה מסובכת,
כמה מעוותת אני.
לא רק מבחוץ- גם מבפנים.
הלוואי.

אני גם מודעת לזה שלכולם יש רגעים כאלה, שלכולם זה קשה וכואב
להתקיים,
אבל אני מאוכזבת מעצמי, מאוכזבת שליידי כך הגעתי, שפה אני
נמצאת.
לפעמים.