ימים אפלים חוזרים.
אני מרגישה את זה. בים הרגשות שבי תלוי כבר מספר ימים דגל
שחור. יש מערבולות וגלים גבוהים, מסוכנים, כאלו שמתרסקים על
הראש וגורמים להישאר מתחת למים מספיק זמן כדי להילחץ.  
אני שוחה במקום, מנסה להתרחק ממערבולות חשוכות שמאיימות לשאוב
אותי פנימה, בסיבוב אחד מהיר להכניס אותי שוב לעבר הלא רחוק,
לימים אחרים, ימים שאני רוצה לשכוח.
אבל ניסיונות לחוד ומציאות לחוד.
ימים עמוסים מביאים איתם מטענים כבדים, ומטענים כבדים מביאים
עימם כאב גדול, וכאב גדול ממלא את הבטן, הלב, לוחץ על הגרון
והריאות, מקשה על הבליעה, וגורם לי לחוש חסרת אונים יותר
מתמיד.
פעם יכולתי להוציא את הכאב החוצה בעזרת דף, עט, וגיטרה. זה היה
כה פשוט, כה יפה. הכאב נשפך לאיטו החוצה, ממלא דפים לבנים,
נספג בהם עמוק, ותחושת הקלה וקתרזיס הייתה ממלאת את כולי,
מסחררת אותי קמעה ומביאה אותי למקום ההוא, שהכול מרגיש טהור
ונקי, ראשוני וייחודי.
עכשיו הופיע בתוכי שובר גלים פיראטי, כזה שלא אישרתי כלל את
הקמתו, ומונע מהגלים לפרוץ החוצה. לא, זה לא סכר. אם היה זה
סכר לא הייתי מרגישה התנפצות כזאת מכאיבה. לא הייתי מרגישה את
התחושה שהנה, עכשיו זה בא. לא הייתי תופסת את המחשב, ואז בוהה
בדף לבן ומסנוור, שנשאר כזה. לא הייתי מתייסרת בכאבים פנימיים
מעוורים, כאלו שגורמים להתפתל בלילה במיטה ולא להירדם, כאלו
שמביאים עימם כאבים פיסיים אמיתיים, כאלו שכל הנשימות העמוקות
בעולם לא מקלות עליהם.
ואז צפים להם זיכרונות.
גל קטן, גל גבוה ותלול, גל מתנפץ, טביעה רגעית. פרפור מטורף
בניסיון לא לשקוע יותר. חוסר אונים, מחשבות מעורפלות, דיבורי
סרק. נשימה רדודה.

למה, למה זה לא מרגיש כמו פעם? מה השתבש כאן?
אין קתרזיס, אין הקלה, יש רק כאב שממשיך לדפוק ברקות, צף
בתוכי, נאחז בכל המקומות הרגישים, ולא דיבור, לא שתיקה, ולא
צלילים מהווים מזור.
הצילו.
נכון, התרחקתי מהרגשות שלי. למדתי להדחיק. אולי החומה שלי כבר
לא אטומה כמו אז, בימים השחורים שלי, אבל היא קיימת, מונעת
מהלב הרגיש שלי לחטוף מכות ישירות. ואין מה לדבר בכלל על אהבה.
אהבה? היא רק פנטזיה ספרותית רחוקה, קיימת לתמימים שבינינו, לא
ללמודי הסבל. לא לכאלו שראו איך אפלה נראית מבפנים. לא לכאלו
שחטפו אחת חזקה לפנים, ושברו את האף. אהבה היא רק משחק. מרוץ.
קריצה פה, חיוך פלרטטני שם, זריקת משפט רב משמעות לחלל האוויר,
ומבט מאתגר.
וכשזה עובד, כשהמשחק הופך להיות אמיתי, זה מפחיד. אני הולכת
אחורה ברוורס מטורף, אחורה עד שיש קיר ואין עוד לאן לברוח.
ופתאום זה נראה כזה מיותר להתחיל עם זה אפילו, לנסות לא לשם
הפרס, אלא לשם ההודעה "ברכותינו, התקבלתם". ואז יהיה אפשר לקמט
את המכתב לכדור ולזרוק אותו לכל הרוחות, יש עוד מרוץ להתמודד
עליו, והוא מאתגר לא פחות.

אני רוצה לאהוב, ואני לא רוצה לאהוב, אני רוצה בתלות, ואני
מתעבת את התלות, אני רוצה להאמין, ואני לא רוצה להאמין, יש
אלוהים, ואין אלוהים, אני רוצה לשים לזה סוף, ואני מפחדת שזה
יגמר.

איך, איך סיבכתי את עצמי ככה?