אין לי מנגינה בלב
רק מילים ותמונות
המילים רק פוגעות
והתמונות דהויות וישנות
תמונות בשחור לבן
עוד סטיגמה שיש מעליה ענן
והתמונות, שוות אלף מילים כל אחת
דברים שכאלה אמורים רק להביא לי קרחת
אותן מחשבות מוטרדות
אותן שעות שחולפות
אותו שעון מתקתק
אותו כאב ראש שחונק
אך את המנגינה אני שומע מרחוק...
אנשים שבא לי להגיד להם לשתוק
כאלה ששמחתי בשבילם אך הגדילו את החור
זה שאצלי ובו את המילים כל יום אקבור.
זה אפשרי?
לשמוח בשביל האחר אך לקוות שיפסיק
לשמוח בשביל האחר אך שימשיך להעיק
לשמוח בשביל האחר... ואת עצמי... אני עדיין אשתיק...
ובסך הכל... כל מה שלי יש בלב זה תמונות ומילים
התזכירו לי? אלף, ממה התמונה שווה?
והנה אנחנו חוזרים לאותם הרגלים... |
