חסר ריח, חסר צבע
חסר טעם חסר חיים
חסר תכלית, חסר תוכנית
מי אני? מה אני? למה אני קיים
טיפה אחת קטנה בים
לא מפריע, לא משפיע,
האור בי לא פוגע וחוזר
כי דרכי עובר
שקוף
כמה זמן עבר מאז? שנים? תקופת חיים? לא... אני פה כבר עידנים
שלמים. היכן ש"פה" נמצא איני יודע.
שחור מלמעלה, שחור מלמטה, שחור מלפנים, שחור מאחור, איפה זה
קדימה? איפה זה אחורה?
יותר קשה מהאפלה היא הדממה.
כמה פעמים ניסיתי לצעוק בקול אך צרחותיי האילמות לא הניבו יותר
מלחישה עמומה בעומקי מוחי. הו הכאב המתמשך והצורב בחזה, כמה
שאני מוקיר את הכאב בחזה שפועם בי מבפנים כמו רעל שמשתחרר לגוף
טיפה אחרי טיפה, ומפעימה לפעימה הצריבה נחלשת ומגיעה לשיאה
בזמן הפעימה, כאבי תופת, כמו ברזל מלובן שנדחף עמוק לגרון עד
שהנשמה מצטלקת ואז נשלף הברזל ושוב נדחף בכוח, הכאב בחזה, זה
כל מה שאני יכול להרגיש, הכאב בחזה שנותן לי להרגיש, משהו.
כל אשר שומר על שפיותי , הוא הסיוט המנחם בחזה, והרטט הזה שהיה
מגיע מהיכן שהו בעומקי הכאב, מין תיפוף קל כזה שאני כבר לא
בטוח אם זה היה אמיתי או לא, שני מליון מאה אלף ארבע מאות
שלושים וארבע פעימות, סופר לי את פעימות הכאב, - שני מליון מאה
אלף ארבע מאות שלושים וחמש פעימות, - שני מליון מאה אלף......
לעזאזל שוב התבלבלתי, לפעמים כל כך קשה לי להתרכז, לחשוב על
משהו אחר מלבד הכאב.
מההתחלה- אחת, שתיים. הצלחתי להגיע כבר למספרים שלא יכולתי
לדמיין אותם לפני, מרחף לי בתהום בנפילה מתמדת, או שמה זוהי
נסיקה מתמדת? לרוב אני מרגיש קפוא, מרחף לי באיטיות בתוך הטווח
השומני שמגיב לתנועותיי ונהייה צמיגי יותר, כמו חול טובעני
שבולע עוד פיסה ממני עם כל תנועה שאני מנסה לעשות.
שתיים, ארבע, שמונה, שש עשרה, שלושים ושתים, שישים וארבע, מאה
עשרים ושמונה, מאתיים חמישים ושש, תמיד שנאתי מספרים, אבל
מספרים הם הנחמה היחידה שיש לי בכלום הזה, באפלה הזאת,
ובדממה.
הפסקתי לחשוב במילים, כמה מילים אפשר כבר להגיד, אני עובר על
כל מילה שוב ושוב ושוב ושוב מנסה שלא לשכוח, אני יודע ששכחתי
כבר כמה מילים, כבר שנים שאני מנסה להיזכר במילה מסוימת, פעולה
שהייתי עושה לפני, מה זה היה, למה הייתי עושה את זה? מה זה
היה? אני יודע שזה חשוב! כשאני חושב על זה, אני לא מצליח
לדמיין תמונות או קולות, כל מה שעולה בי הן רק התחושות
והרגשות.
אני יודע שכל כולי תלוי בזה בפעולה הזאת, מה זה היה לעזאזל! זה
שם, אני יודע שזה שם, אבל אני לא מצליח להגיע לזה, מה זה? למה
אני לא מצליח להיזכר?
פעם אחר פעם אני משחזר את אותם הרגעים ההזויים שעברו עלי, מה
משותף ביניהם?
היה זה סתם עוד יום ראשון, כמו בכל יום ראשון אחר, שנאתי ימי
ראשון, יום ראשון משמעו שבוע חדש, נגמר החופש, אי אפשר יותר
לנוח, אספתי את המחברת, ושאר כלי הכתיבה ודחפתי אותם לתיק הישן
שאני סוחב איתי מהתיכון, הריצ'רצ'ים הפסיקו למלא את תפקידם כבר
בשנה הראשונה ומאז סיכות ביטחון מלאו את מקומם. כל פעם אמרתי
לעצמי שזה מיותר, כל סופשבוע אני חוזר הביתה עם הדפים ושעורי
הבית מפזר אותם על שולחן הכתיבה ובכל תחילת שבוע אני אוסף אותם
ומחזיר אותם לתיק במצבם המקורי, "המצפון" הייתי קורא לזה, אני
לוקח איתי את המצפון הביתה.
התיישבתי לי באוטו הישן, אך האמין, לא הייתה לי מכונית שאפשר
להתגאות בה, אך גם לא חשבתי שצריך יותר מזאת, מעולם לא ייחסתי
יותר למכונית מאשר כלי שלוקח אותי ממקום למקום.
באותו יום ראשון נסעתי לבדי למכללה, בדרך כלל אספתי בדרך את
שותפיי לדירה אבל באותו יום היה לי מבחן ארור אז נסעתי למכללה
קצת מוקדם יותר, והאחרים, העדיפו לישון שעה אחת נוספת ולהסתדר
בלעדיי, כמה ברי מזל הם על עצלנותם.
אני זוכר שאותו יום היה גשום במיוחד, ככה זה, תמיד אמרו לי,
אחרי תקופה ארוכה של בצורת, הגשם הראשון תמיד אימתני, כאילו
שהשמיים מנסים לפצות אותנו על שאכזבו אותנו במשך זמן כה ארוך.
התנעתי את האוטו, לחצתי על הכפתור של הגאג'דט שקיבלתי מחו"ל
שהחל בהתלהבות יתרה בקול של אימאם מפורסם לדקלם את ברכת הדרך,
"אלוהים הוא גדול, אלוהים הוא גדול, אלוהים הוא גדול..." וזה
הפסיק, לעזאזל! שום דבר שמגיע מסין לא עובד כמו שצריך, דקלמתי
את שאר הברכה עד כמה שאני זוכר ממנו בראשי, בינתיים חיממתי קצת
את המנוע של האוטו, שמתי על הילוך אחורי, נגיעה קטנה בדוושת
הגז, שחרור מבוקר של דוושת הקלאצ', הסתכלתי אחורה וקצב פעימות
ליבי הוכפלו בשנייה שלחרדתי ראיתי ילדה קטנה שתיק גבה גדול
ממנה הולכת באיטיות על המדרכה מאחורי האוטו, ציפיתי לקול,
התגנשות, כבר דמיינתי את בכי הילדה, את הדם, את הכאב, אך במקום
זאת שמעתי "קררערער" זה אף פעם לא נכנס להילוך האחורי בניסיון
הראשון, הניסיון השני כבר היה מוצלח יותר, נשמתי לרווחה.
הפעם התחלתי לנסוע לאחור באיטיות, קשה מאוד לראות משהו מבעד
לחלונות ודרך הראי המלאים באדי מים שנכלאו עליהן, אבל איכשהו
הצלחתי להיחלץ מהחנייה ויצאתי לדרך.
נסעתי כל כך הרבה פעמים בכביש הזה, בדרך הלוך וחזור מהמכללה,
ותמיד היה קורה לי את אותו הדבר, באמצע הנסיעה הייתי קולט את
העובדה שאני נוסע, מביט סביב מנסה להבין איפה אני, לאן הגעתי,
"עברתי את הצומת? הגעתי כבר לצומת? הייתי צריך לפנות? אני לא
זוכר את הסלעים האלה.." והייתי ממשיך לנסוע עם חשש בלב עד שאני
מזהה את הצומת המסויטת שבה תמיד אורבים שוטרים עם ממלזים,
בצומת שבה עצרו אותי פעם ונאלצתי לשלם קנס כבד מאוד, לא בכסף,
מאתיים חמש מאות שקלים על מהירות הן כאין וכאפס לעומת המבט
המאוכזב בעיניו של אבי, כל פעם שהביט בי בעיניים אלו הרגשתי
כמו שהרגשתי באותו יום כשהייתי רק ילד קטן ושברתי בטעות את
הוואזה בחדר האורחים ואבי סטר לי לעיניי חבריי.
נסעתי בכביש הפתלתל, הראות הייתה גרועה מאוד, ערפל כבד כיסה
אזורים שלמים ומקטעי כביש ארוכים כך שלא ניתן היה לראות את
הרכב שמולך עד שהיה ניתן לקרוא את הפרסומת הקטנה שכתובה מתחת
לתווית הרישוי, "טסט בירכה" המגבים פעלו בשיא המרץ בפיזור
טיפות הגשם , כמו שני אבירים מוטרפים שמניפים את חרבם עם
שיגעון בעיניהם בניסיון נואש להדוף צבא עצום של ברבארים
שנוהרים לכיוונם.
ישבתי באוטו, עוקב בעיניי בשובל היבש (יחסית) שמשאיר מאחוריו
הווישר הימני בכל מעבר, ומציץ אל הכביש, חמוש בנייר טואלט,
מפלס חור להצצה דרך האדים שעל השמשה הקדמית כל כמה דקות.
המשכתי לנסוע למרות כל הקשיים, למדתי קשה למבחן ואין שום כוח
שיעצור אותי וימנע ממני להבחן כי אני יודע שאם אאלץ לגשת לאותו
מבחן במועד אחר, אצטרך ללמוד שוב הכול מהתחלה.
"סוף כל סוף הגעתי לצומת השנייה, עכשיו פנייה שמאלה וישר עד
שמגיעים", אחרי הפנייה מזג האוויר השתפר קצת, הערפל נהייה דליל
יותר, אפשר היה לראות את הפס המקווקו שמפריד בין שני הנתיבים
המנוגדים על האספלט, אפשר היה לראות צלע הצוק שממנו נחרט הכביש
עליו נסעתי, ואפשר היה לראות את הסלע הענקי שהדרדר כתוצאה
מהזרם הסוחף הישר אל הכביש!
לא היה מה לעשות, ראיתי את הסלע מאוחר מידי, שברתי את ההגה
לשמאלה בעצמה ולאחר מכן שברתי שוב ומינה כדי שלא להתנגש במעכה
מעברו השני של הכביש, לקחתי אוויר עמוק לריאות, הגוף נדרך
לגרוע מכל, הכול קרה כל כך מהר אבל גם כל כך לאט, באותו רגע
הזמן עצר מלכת והכול קפא, טיפות הגשם כבר לא נראו כמו זרם אחיד
של מים, אלה שהם נראו באמת כמו צבא אדיר של חיילים, מפוזרות
בחלל, כולן נעות לאיטן בכיוון כללי משותף ועם זאת לכל אחת
מסלול משלה, וכמו שיש נמלים פועלות, ונמלים לוחמות, ונמלים
אחרות במגוון גדלים ותפקידים, כך גם אף טיפה לא דמתה לשכנתה,
כל אחת ישות בפני עצמה, נוצצת לה ביופי מושלם כמו ים של
יהלומים שמרחפים באוויר, טיפות זעירות לבנבנות עוטפות אותן כמו
צמר גפן עדין, כרית לבנה כיאה לתכשיטי המלוכה.
אני לא יודע כמה זמן הייתי קפוא שם, ייתכן והיה זה לדקות
ארוכות, ייתכן והיה לחלקיק שנייה בודדת.
אחרי אותה שנייה, או דקה או שעה של שיכרון חושים מצאתי את עצמי
שרוע לצד הכביש, דם בכל גופי, לא הרגשתי בכאב, לא הרגשתי דבר,
רק שהיה רטוב וקר.
הוצאתי את הסלולארי מהכיס בעודי שוכב על הגב מפשפש ונוגע
באספלט, "חצץ" אמרתי לעצמי ונרגעתי קצת, עוד לא הספקתי לפקוח
את עיניי ולהביט סביב, למרות שהיה זה בוקר, קשה היה לראות משהו
מבעד לערפל, לעננים הכבדים וגשם החזק ללא עזרת הפנסים של
האוטו. "האוטו!" אמרתי לעצמי בקול, קירבתי אליי קצת את היד כדי
שתתמוך בי, ואז הרגשתי את זה- גוף חמים ומתכתי מתחת לכף ידי,
לפתע כל תשומת ליבי נשאב לאותו עצם, מטבע המזל שלי, מה הייתי
עושה בלעדיך? אמרתי למטבע בשקט "תודה לאל שלא איבדתי אותך".
ונשטפתי לתוך העלטה.
אהבתי את המטבע הזה, אני בדרך כלל אדם שלא מאמין במה שלא רואה,
אני לא מאמין שאם אשבור מראה אז יהיה לי מזל רע, ואם אדבר
בשבחו של אדם, והוא היה אומר לי "דיי אתה תעשה לי עין הרע"
הייתי צוחק עליו ואומר לו "אתה באמת אבל באמת מאמין שיש לי את
הכוח הקסום הזה לשנות את הגורל ולשנות את המציאות רק
במילותיי?" אבל למטבע הזה הייתה לי משיכה מוזרה, מאז שאני זוכר
את עצמי אני מסתובב עם המטבע הזה, לבסוף עשיתי בו חור באמצע
וענדתי אותו בכל עת.
אף פעם לא הייתי טוב במיוחד במשהו, תמיד הייתי טוב בכל דבר אבל
לא מצוין ובטח לא הכי טוב, חוץ מיוצא דופן אחד- כדורגל.
אהבתי את המשחק, הייתי שוער, לא כי אהבתי להיות שוער, פשוט לא
אהבתי לרוץ והייתי טוב בזה יותר מכולם, זאת הייתה התקופה שבה
פיתחתי את האהבה העזה שלי למטבע המזל, כמעט בכל פעם ששיחקתי עם
המטבע בגרב היינו מנצחים (קודם הייתי שם אותו בכיס אבל אחרי
שהוא נפל לי מהכיס דרך חור קטן בתחתית וביליתי לילה שלם באפלה
מוחלטת מפשפש בחיפושים לבד בדשא, למדתי את הלקח והתחלתי לשים
בגרב).
כל קיץ ערכנו טורניר כדורגל בכפר- "המונדיאל הצ'רקסי", כל הכפר
היה נוהר למגרש הדשא, מחוט ועד שרוך, מטף ועד זקן, כל חבורה של
אנשים שיש להם מכנה משותף הקימו קבוצה והשתתפו בטורניר-
"האופנוענים", "הוותיקים", "תלמידי כיתה ט'", "נהגי
האוטובוסים", "המקצוענים" וכמובן הקבוצה שלי, המכנה המשותף
שלנו היה פשוט: "החבר'ה מהשכונה".
בשנה הראשונה ששיחקתי בטורניר היינו הקבוצה הכי גרועה עם מאזן
מושלם שלילי פרט למשחק אחד שבו סיימנו בתיקו עם ה"דרבי" שלנו,
בזכות הישג זה סיימנו במקום לפני אחרון והם סיימו במקום
האחרון.
שנה אחרי שנה השתפרנו- בשנה השנייה סיימנו במקום השביעי, ולאחר
מכן במקום החמישי, תמיד הייתי נותן הופעות שוערות גדולה
בטורנירים, אבל אף פעם זה לא היה מספיק.
באחת מהעונות, החלפתי קבוצה ושיחקתי עם אחרים, נבחרת של
הקבוצות האחרות, המכנה המשותף בייננו היה שכולנו היינו טובים,
טובים מאוד. סיימנו במקום הראשון אבל זאת הייתה העונה שבה
נהניתי הכי פחות.
בעונה שאחרי, חזרתי לקבוצה המקורית שלי עם החבר'ה מהשכונה
וסיימנו במקום השלישי- שוב אכזבה.
העונה האחרונה שבה שיחקתי הייתה העונה הקסומה, לא חל שינוי
מהותי בהרכב הקבוצה, אבל היינו טובים! אף אחד לא ציפה מאיתנו
שנגיע לגמר ואף אחד מאיתנו לא ציפה שננצח נגד "המקצוענים",
הקבוצה שהמכנה המשותף ביניהם היה שהם משחקים כדורגל ביומיום
ומתאמנים בקבוצה המקומית.
לאורך כל המשחק, הם לחצו עלינו, נורו כדורים מכל עבר לכיוון
השער, הדיפה עם יד ימין והכדור חוזר ליריב, בעיטה נוספת והדיפה
נוספת, פריצה של שחקן לכיווני וזינוק יעיל לרגליו לחטיפת הכדור
רגע לפני שהוא בועט.
במחצית השנייה המשחק היה קצת יותר מאוזן, המשיכו ללחוץ עלינו
אבל גם אנחנו לחצנו עליהם, השוער שלהם עשה טעות ומסר את הכדור
לשחקן שלנו שלא היסס לרגע, חטף את הכדור והשחילו לשער- 1:0
לנו.
ואז החל שוב הלחץ האדיר, המשחק כמעט פוצץ, כל כמה דקות קרה
משהו אחר, בין אם זאת עבירה מכוערת או נגיעת יד תמימה, כל
אירוע גרר התנפלות של שחקנים על השופט, זה היה כמו שדה קוצים
יבש שילדים עשו בו מדורה והתחיל להתלקח, כל פעם האש נדלקת
במקום אחרת ודורכים עליה ומכבים אותה רק כדי שהיא תידלק במקום
אחר.
שוב בעיטה אחרי בעיטה ואז זה קרה- קרן.
מכדור שנורה לשער ונהדף מרגלו של אחד משחקני ההגנה שלי. הכדור
נבעט לכיוון השער והתחלתי בתנועה במסלול יירוט, כדור יחסית
פשוט רק צריך לעמוד במקום הנכון ולקלוט אותו, אלה שלשחקן היריב
היו רעיונות משלו והוא שם את הרגל וכיוון את הכדור לפינה
הקרובה התחתונה, מיד שיניתי את התנועה שלי והושטתי את היד, חום
אדיר בקע מתוכי שפרץ ממני בזמן שרגליי התכווצו ולחלקיק שנייה
כל הדם בגופי זרם אליהן, דחפתי את האדמה ובזינוק אדיר טסתי
לכיוון הכדור, הושטתי את היד ומיקמתי אותו על המסלול של הכדור
בדרכו את השער. בעודי מרחף באוויר המגן שלי, בניסיון נואש
למנוע את השוויון, הושיט את רגלו ונגע קלות בכדור אבל לרוע
מזלנו הכדור אומנם שינה את כיוונו אבל גם מסלולו החדש, היה
לכיוון השער, הפעם לפינה העליונה ל"חיבורים", אין מה לעשות,
אני עף לכיוון אחד, והכדור עף לכיוון אחר, אי אפשר לעצור כדור
כזה, "זה אבוד " חשבתי לעצמי ופלטתי צעקה עמומה שנקטעה כשעצרתי
את נשימתי, ולפתע הכדור התחיל להאט יותר ויותר עד שנעצר כמעט
לגמרי במעופו, מרחף לו באוויר כמו בלון הליום שמביאים לנערת
יום ההולדת.
בהלם מוחלט הושטתי את היד לכיוון הכדור וקטפתי אותו מהאוויר
כמו תפוח מעץ, דחפתי אותו קלות ופתאום, כמו שלחצתי על כפתור
ששחרר קפיץ בכדור, הוא החל לטוס במהירות אדירה כלפי מעלה. אני
נחתתי בחבטה אדירה על הדשא והכדור שרק מעל המשקוף ועבר את הגדר
שמקיפה את המגרש.
"אדרנלין" ככה הסבירו לי את זה, השוער נכנס למעין מצב של טראנס
בזמן שהכדור נמצא ברחבה שלו, הגוף שלו נשטף בכמות גדולה מאוד
של אדרנלין מה שגורם לתפיסת הזמן שלו ולמהירות התגובה שלו
להשתנות, אף פעם לא הבנתי את זה באופן מוחלט, אבל אהבתי את זה,
שניות בודדות לאחר מכן נשמעה שריקת הסיום- ניצחנו, אנחנו
האלופים! סופסוף אחרי כל כך הרבה שנים, שלפתי מיד את המטבע
מהגרב ונישקתי את המטבע בעוד חבריי לקבוצה מחבקים אותי ומרימים
אותי גבוה באוויר, מוקף בכל כך הרבה אנשים, זה היה היום הכי
יפה בחיי.
תמיד אהבתי להיות לבד, לא כי אני אוהב בדידות אלה כי אף פעם לא
הרגשתי שייך, היה משהו שונה בי, כל פעם שהייתי בכיתה והמורה
הייתה כועסת עלינו על דבר מה או משבחת אותנו על דבר מה, תמיד
הייתי רואה את עצמי כישות נפרדת מהקבוצה כאילו שדבריה מכוונים
לשאר הכיתה ואני צופה בהם מהצד, לא מתעניין, כי זה ברור, היא
לא מדברת אליי היא מדברת אל אלה שמפריעים, היא לא מדברת אליי
היא מדברת אל אלה שקיבלו ציונים גבוהים, נקודת האור הבודדת
שהייתה לי בתקופה הזאת הייתה היא, האחת, כל כך יפה, כל כך
מושלמת... מלאכית.
מלאכית... זה מה שאת.
יהלום נוצץ, כאב לאחד כמוני עורב.
מביט לתוך עצמי, שותק, עם האשליה בדימיון מתרחק.
מצייר לי אותך בראשי, מחייך, כל כך טיפשי
כי את.. את מלאכית, ואני עורב
איך הזמן עוצר ומאזין לקולות צעדייך
דממה, רק הפרפרים שמשתוללים בתוכי
אפלה, רק את קורנת,
כמו מלאכית.. ואני סתם עורב
אדם הוא רק בשר בלי נשמה.
נשמה היא רק אשליה בלי אהבה
אהבה היא רק כאב בלי ליבך
ואת.. את מלאכית, ואני... אני עורב
וכמו עורב שכל מה שחפץ זה העצם הבא שנוצץ, ככה אני חשקתי בה.
החיוך שלה, החיוך שלה הוא שהרים אותה בכל כך הרבה דרגות מעל
כולן, היה לה יופי מיוחד, רגליים ארוכות ודקיקות מכוסות רק
בחצאית קצרה, או שמא, היו אלה זוג מכנסיים צמודות, אף פעם לא
יכולתי לשים לב למה שהיא לובשת, כל דבר היה נראה טוב עליה. גוף
צר ועגלגל, וישבן בפרופורציה מושלמת עם חזה צנוע והמותניים
הצרות, ופנייה, כל תו היא מנגינה זוג ענייה ירוקות כמו עלה שנח
לו על אגם גדול ושליו, והחיוך שלה, אוח החיוך שלה שיכול למוסס
סלעים, עוברות בי צמרמורות עכשיו כשאני נזכר בה, כמה פעמים
הפשטתי אותה בעיניי רוחי לאט, נסחף לי בדמיוני מוריד ממנה עוד
שכבה ועוד שכבה, מסתבך קצת עם החזייה שלה והיא מושיטה יד לאחור
ומשחררת את האבזם בקלילות ובעדינות שבה היא בורכה, מחייכת אליי
בהבנה.
כמה פעמים ישבתי שם בכיתה מאחוריה ובהיתי בעורפה בזמן שמוחי
נדד לו בנהר של פנטזיה.
לא הייתי צריך את כל זה, לא הייתי צריך אפילו לנשק אותה, כל מה
שרציתי היה זה להחזיק לה את היד, להעביר את גב כף ידי בעדינות
מכף ידה לאורך זרועה, לגעת לה קלות בצוואר בעודה מצמידה את
ראשה לכתפה ומזיזה את גופה כמו חתלתולה אצילה, רציתי רק להיות
קרוב אליה להרגיש את חום גופה, צמודה לשלי, להרגיש את דפיקות
הלב שלה, להיות שלה, אבל היא הייתה מלאכית, ואני עורב.
באותו היום בכיתה היה משעמם במיוחד, המורה דיברה ודיברה על
נאצים ומלחמות.
היסטוריה לא ממש עניינה אותי, ואני כהרגלתי מצאתי את עצמי שוב
בוהה בעורפה בשיער השאטני שלה שגלש כמו מפל עדין מראשה לכתפיה
ומשם עד לאמצע גבה, כמעט יכולתי להרגיש בה, האצבעות שלי
עיקצצו, הרגשתי כמו רב חובל על ספינה ששטה יותר מידי זמן בים,
שכל מלחיה איבדו תיקווה ורצו לחזור ואני יורה בהם ומצליף בהם
כדי שיצייתו לי, התחושה הזאת, התאווה להושיט את היד ולהעביר
אותה בשיערה, השרירים מנסים לפעול מעצמם ולשלוח את ידי ואני
נאבק לרסן אותם, תמונות חולפות בראשי כמו חלום שנמהל במציאות,
היד מתחילה לזוז קדימה, נדרכת מבולבלת לא יודעת למי לציית,
לקחתי נשימה ארוכה הצמדתי את היד לחזה בחיפוש אחד המטבע שתלוי
על צווארי ועצמתי את עיניי, וכשפקחתי אותן דממה מוחלטת.
"זה חלום?" הכול הפסיק לנוע, שערותיה שנעו קלות מהרוח שנשבה
דרך החלון שהיא ישבה לידה נשארו קפואות, לא יכולתי לראות כלום
חוץ ממנה, כמו אבן חן אדומה ובוהקת על רקע חד גוני של שחור
ולבן, הורדתי את שתי ידי בהיסוס אל השולחן המוצק, הרגשת
הקרירות בכפות ידיי הייתה כשעון השקמה אחרי לילה לבן, מסוחרר,
מבולבל, הבטתי סביבי, הכול מטושטש ודהוי, תנועותיי כבדות כשל
שיכור אחרי לילה ארוך ובודד בפאב. בתנועה מהוססת פשטתי את
רגליי וקמתי לאיטי, הכיסא כבד כל כך, דחפתי בכל כוחי עם רגליי
והזזתי אותו אחורנית, סובבתי את גופי ימינה, כל כך קשה לשלוט
בגופי כמו לנסות להצמיד שני מגנטים כשקוטביהם זהים.
פעולה פשוטה כמו הליכה הצריכה מאמץ עילאי, להושיט רגל אחת
קדימה, להעביר אליה את המשקל, להושיט את הרגל השנייה ולהעביר
אליה את המשקל, אני מאבד לרגע את שיווי המשקל אבל הנפילה שלי
אטית כל כך כמו גוף ששוקע לו במים, האוויר נהייה כבד, יותר
ויותר, והריאות מתחילות לצרוב כמו נשטפו במי חומצה, העיניים
מתחילות לאבד את כושרן והכול נהייה דהוי ומרוח, השולחנות,
הכיסאות הקירות, החלו מאבדים את צורתם המוצקה והופכים למעין
עשן שנמרח ומסתחרר במקום, אך מסרב לצאת מגבולות העצם שהוא
מייצג.
אני נמשך יותר ויותר אל אבן החן שמולי כמת מהלך, עוד צעד ועוד
צעד, ריח מתוק ממלא את האוויר בשיכרון חושים אני נשאב לכיוונה
ומושיט את היד הרועדת, מתקשה לאמוד את המרחק ביני לבינה, מקרב
אליה את היד יותר ויותר, באיטיות כל כך מתסכלת, נצח נצחים, כך
היה נדמה לי, לקח לידי לעבור את הסנטימטרים הבודדים האחרונים
עד שהגיעו אל יעדם, הצמדתי את כף ידי ללחיה ולפתע,
חום אדיר פרץ מתוך תוכי, שטף אותי בצמרמורת מסמרת שיער ועבר
דרך כף ידי לגופה.
המשכתי להביט בה בתהייה כשפתאום בהלה מוחלטת השתלטה עליי
וראיתי את עינה הימני זז קלות ולוכדת את דמותי.
היא זזה !
היא הניעה את עיניה מצד לצד למעלה ולמטה באקראיות כמו שעיניה
מנסות למצוא פרצה, נואשות כאסיר מבועת שנידון למוות בעינוים
ומנסה לפרוץ מכלאו רץ אנה ואנה וחובט בקירות.
היא הזיזה את ראשה, פערה את פיה אך לא יצא ממנה הגה, היא ניסתה
לשאוף אוויר אך גופה בגד בה כשם ששלי בגד בי, היא קמה
בפתאומיות, עשתה צעד אחד אחורה, "רגע!" רציתי להגיד לה לעצור,
אבל זה היה מאוחר מידי, היא הלכה לאחור ובאופן אינסטינקטיבי
שמה את ידיה על אדן החלון והתיישבה בחלון עם מבט מצמרר,
בניסיון נואש להתרחק ממני הושיטה את שתי ידיה לכיווני ונשענה
לאחור.
"משחק האמונה" ככה קראתי לזה, זה משחק שהייתי משחק עם האחיינית
שלי, הייתי מרים אותה גבוה ומעמיד אותה על שידה או ספרייה,
עומד מולה בזרועות פתוחות והיא כבר ישר הייתה מזנקת אליי
והייתי תופס אותם, רגעים קטנים של אושר, כל עוד זה לכמה דקות,
כמה ימים בשבוע.
"עוד פעם, עוד פעם דוד" הייתה מתחננת אליי, והייתי מרים אותה
שוב, מקפיץ אותה באוויר ותופס אותה בעדינות בצלעותיה
השבריריות, מעמיד אותה על השידה, לפעמים הייתי הולך צעד אחד
אחורה כדי שהיא תצטרך לקפוץ לכיווני ולא רק להניח לעצמה ליפול,
אחרי רגע קל של היסוס תמיד הייתה מזנקת אליי ותמיד הייתי שם
לתפוס אותה.
יום אחד החלטתי לנסות משהו, עד כמה אני יכול למתוח את האמונה
שלה בי? הרמתי אותה והעמדתי אותה על השיש במטבח ואמרתי לה
"הפעם, את צריכה להסתובב"
בהתחלה כמובן שלא הבינה אותי, ילדה קטנה וחמודה, היא תמיד
משתפת פעולה. היא הסתובבה, ואמרתי לה "קדימה מתוקה, אני פה אל
תדאגי, תיפלי לאחור ואתפוס אותך" היא עשתה חצי צעד מהוסס
לאחורה עד שהגיעה לקצה השיש הקר, החלה בתנועה להפיל את עצמה
לזרועותיי וכמו חבל שקושר את צווארה לקיר שממול נבלמה בבת אחת,
"אל תדאגי, אני פה" הרגעתי אותה ושמתי את היד שלי על גבה, "את
מרגישה את היד שלי? אני קרוב אליך, את יכולה לעשות את זה"
אמרתי לה, ככל שניסתה לא הצליחה להתיר את השרשרת הבלתי נראית
שכבל אותה לקיר, עד שלפתע היא הסתובבה אליי, השחילה את האצבע
הקטנה שלה בשרשרת שעל צווארי ואמרה לי במבט בוגר כל כך "אני
מפחדת שלא תתפוס אותי". עניתי למבטה עם חיוך מרגיע ואמרתי לה
"אני פה, אל תדאגי, אתפוס אותך, בטחי בי!" דחפתי קלות את כתפה
ושוב סובבתי אותה, שמתי את שתי ידיי על כתפייה ואמרתי לה "את
יכולה לעשות את זה, אתפוס אותך אני מבטיח" היא עמדה שם על השיש
האדום עם הנקודות השחורות, גבה מופנה אליי וללא התראה נשענה
לאחור, פרץ של דם חש אל זרועותיי, לא ציפיתי באמת שהיא תעשה את
זה, לא הייתי מוכן לזה, פרשתי במהירות את ידיי כרשת ביטחון
ואספתי אותה בזרועותיי והצמדתי אותה חזק וקרוב לחזה שלי.
הופפפף שחררתי אנחה של רווחה, "זה היה קרוב!" אמרתי לעצמי,
הצחוק המתוק שלה הרגיע אותי, החיוך שעל פניה, האושר ותחושת
ההקלה שבליבה כבשו אותי, "עוד פעם! עוד פעם!" קראה בקול, הייתי
צריך להירגע קצת, הורדתי אותה בעדינות לרצפה המכוסה שטיח אפור
מקיר לקיר, "עוד מעט מתוקה, דודך רעב" הלכתי למקרר והוצאתי משם
תפוז, כתום ובוהק, הייתה לי אהבה לתפוזים, אהבתי את הטעם המתוק
של תפוז, אבל יותר מזה כיבדתי את הפרי, זה לא כמו אגוז שצריך
כלים מיוחדים לאכילתו ולא כמו תפוח או אגס שצריך רק לקטוף
ואפשר מיד לאכול, תפוז מצריך השקעה, צריך לקלף אותו עם
הציפורניים, להלחם בו קצת ורק אז לאכול, "אני עבדך הנאמן"
אמרתי בשקט עם חיוך,
כשהייתי קטן, תמיד חשבתי שאנחנו מנצלים את הצמחים, אמרו לנו
פעם בשיעור דת שלכל דבר חיי יש נשמה, ושכל יצור חיי יכול
להרגיש, ואני זוכר שחשבתי לעצמי, אם יש הצמחים יכולים להרגיש
באמת, אז איזה חיים יש להם? הם עמלים כל השנה להפיק פירות
ולגדול ואנחנו באים ובברוטליות מוחלטת משחיטים אותם, גוזמים את
איבריהם וסוחטים את מיציהם.
עם הזמן, ככל שחשבתי על זה, הגעתי למסקנה שהם לא עבדינו, אלה
אנחנו עבדיהם- כן, בני האדם הם העבדים של עצי הפרי.
אנחנו חורשים את האדמה, מסלקים משם את כל העשבים השוטים,
נוטעים אותם ונותנים להם מרחב מחייה מושלם, משקים אותם כל השנה
אפילו כשאין גשם, גוזמים את ענפיהם בעת הצורך, ונותנים להם את
הנשמה וכל זאת בשביל מה? פרי מתוק, כמה אנחנו בעצם שונים
מדבורה שנמשכת לצוף ומאביקה את פרחיהם?
הורדתי עם סכין את גוש הקליפה הראשון, ולאחר מכן התחלתי לקלף
בקדחתנות, נזהר שלא להכניס יותר מידי מתחת לציפורניים, שמתי את
כל הקליפות על השיש ליד הכיור ובתנועת מגב דחפתי אותן אל מעבר
לקצה השיש לתוך הפח הקטן בתוך הכיור, "רוצה תפוז?" אמרתי,
פיצלתי את גוש הפלחים הערום לשניים, הוצאתי פלח אחד עם הסכין
והושטתי לעברה של האחיינית שלי, הבטתי לכיוון שבו עמדה לפני
רגע לראות את התגובה שלה לשאלה שלי, ו... "איפה היא? תהיתי
לעצמי ואת התשובה קיבלתי בדמותו של שד בלהות שהזדחל לחדר
והתגנב מאחוריי, היא עמדה שם, על השולחן, אחד מששת כיסאות העץ
הכבדות ממוקם קצת אחורנית מהשאר, פניה מופנות לפנים השולחן
וגבה מופה לתהום, ידיה פשוטות לצדדים, "לאאאא" שחררתי צעקה,
מיד עזבתי את הסכין הסתובבתי אליה ופתחתי בזינוק לעברה, אבל זה
היה מאוחר מידי, היא כבר הטתה את ראשה לאחור והחלה בנפילה
חיננית כלפי מטה, כמו נוצה שמרחפת לה באוויר, שטה לה לאט
לכיוון הרצפה, הושטתי את שתי ידיי וקפצתי בכל הכוח שבגופי,
איטית ניפלתה ככל שתהייה, גם מעופי לכיוונה היה איטי, איטי
מידי, יכולתי לראות אותה בהבזק שחלף במוחי בשנייה הזאת, מתנפצת
לרצפה, ראשה פוגע בחוזקה והמכה מזעזעת את מוחה התמים, דם ניגר
מהפצע בגולגולתה וממלא באדום של אש את השטיח האפור, "לאאא"
אמרתי ולקחתי אוויר עמוק לריאות בניסיון נואש לספק כל קמצוץ של
אנרגיה לגוף, סנטימטרים בודדים נשארו בינה לבין האבדון ולפתע,
לשנייה אחת נשארה שם, מרחפת לה כמו העוזרת של "אמן האשליות"
רגליה בזווית של ארבעים וחמש מעלות כלפי מעלה, השמלה הקצרה
שלה, מוכתמת בחום מהמעדן שאכלה שעה לפני כן, שיערותיה הקצרות
כאילו ירשו את עקשנותה של הילדה ומתנגדות לכוח המשיכה, עומדות
במאונך לכיוון נפילתה, ועל פנייה, הבעה מוזרה של חיוך ואושר
בשלב מעבר לבעתה מוחלטת, הושטתי את שתי ידיי ושמתי יד אחת מתחת
לראשה ואת היד השנייה ליפפתי סביב גופה הקטן, ונשפתי אנחת
רווחה. צליל גבוה של מתכת נשמע כשהסכין נחתה על השטיח הדק,
ולאחר מכן נשטפתי בכאב עמום במרפק שלא שמתי לב אליו,
קלטתי אותה בזרועותיי, היא הסתכלה עליי במבט מפוחד והחלה
לבכות, חייכתי אליה, חייכתי אל עצמי, לא שיחקנו במשחק הזה
יותר.
אלה היו שלושת המקרים שבהם הרגשתי את התחושה המוזרה הזאת, למה
זה קרה? מה משותף ביניהם? איך הגעתי לפה? איפה אני? מה אני? מי
אני?
שלוש מליון חמש מאות אלף עשרים ושמונה פעימות כאב, שלוש מליון
חמש מאות עשרים ותשע פעימות, נמאס לי!! אני כבר לא יכול יותר!
אני לא יכול לחיות, אני לא יכול למות, רק שחור, וכאב, שורף
בחזה, למה אני לא מצליח להיזכר?
לעזאזל עם הזיכרון הדפוק שלי! למה אני לא מצליח לזכור? כל פעם
שאני מנסה, אני נהדף לאחור, כמו מבוך עצום במערות ראשי, אני
הולך סחור סחור, מחטט בזיכרונותיי, מסתובב במסדרונות האפלים,
חלקם רחבים שאפשר להלך בם בקלות יחסית, חלקם צרים יותר, וחלקם
חסומים לגמרי בסלעים וצריך ללכת מסביב.
כמה פעמים נחבטתי בראשי באחד מיני מאות האבנים שבולטות מהתקרה,
מזהירות שלא להתקרב יותר מידי, כמה עידנים הסתובבתי במסדרונות
האלה של הזיכרון, וכמה פעמים הגעתי למקום הזה, לדלת הכחולה,
אני כל פעם מנסה לשחזר את צעדיי האחרונים, איך לעזאזל הגעתי
לפה? וכל פעם נתקל במחסום הכחול שלא משנה מה אני עושה אינני
מצליח לחדור דרכו.
אפל לאן שאפנה, דומם, רק הכאב בחזה, ממתין לרחש הבא הבוקע
מתוכי, מקשיב, מחכה, לרחש עמום ועמוק, כמה זמן עבר מהפעם
האחרונה ששמעתי? ממתין.. מאזין.. כמה זמן עבר מאז?
"א..., שתי...,ש..., ....בע..."
מה זה היה? התחלתי להשתגע? לאבד את שפיותי?
הבזק של אור שלא ארך יותר מחלקיק של שנייה, "זה היה בדמיוני?
אני יודע שראיתי משהו" הצריבה הקלה בעיניים היא ראייה לכך!
אבל מה זה היה?
אני זוכר אורות, פנסים, ריח נעים, איפה זה היה?
אח.. שת..ם, ש..ש, ...רבע... אווום!!"
הנה זה שוב! הפעם אני בטוח שראיתי משהו!
הכאב, הכאב בחזה שהיווה את עמוד התמיכה לקיומי האומלל, שעון
החול שלי, הנקודה המוצקה היחידה שעליה יכולתי להישען בביצה
הזאת של האפלה האינסופית, האנושיות שלי, הכאב שסגדתי לו, לרגע
אחד לחלקיק של שנייה נעלם. מצמצתי פעמיים ברציפות ובין שתי
התנועות מצאתי עצמי בגוף אחר, בזמן אחר, בעולם אחר, ואז שוב
באפלה.
האם הגיע סוף קיומי? קדימה קדימה קדימה קדימה קדימה!!!! מהר !
שיגיע כבר הסוף! אני לא יכול יותר! לא יכול לחיות לא יכול למות
!
"אחת... שתיים... שלוש... ארבע... חמש... ...אנ..אום !!! "
הבזק נוסף של אור! "הו מוות קבל אותי אל זרועותיך לבי ניכסף
לחיכך! מוות קבל אותי!!! מוות קבל אותי!!!"
"איפה אתה?"
"באפלה"
"מה אתה זוכר?"
"אורות, ריחות, קולות"
"אילו אורות?"
"פנסים.."
"אילו ריחות?"
"ריח של ים ודלק"
"אילו קולות?"
"מנוע... רעם... סופה... גלים... הרבה גשם... הרבה מים... קר
ורטוב"
הכול נהיה אפור.
העננים משתלטים על השמיים, חונקים את השמש בשמיכה עבה ואטומה
של ייאוש, מכסים בעלטה את העולם ומשחררים הבזקים של אור
קטלניים רק כשליבם חפץ בכך.
הגלים מתחזקים ואט אטה הים משנה את צורתו לייצור איום ששולח את
זרועותיו וחובט בסירת המנוע הקטנה והרעועה, תחילה רק מקניט,
מסובב את הסירה על צירה ואז מכסה את כולה בכלא רטוב. כל כך
קר...
"אחת... שתיים... שלוש... ארבע... תנ...אוווום!!"
כמו הוריקן ששואב בתים שלמים, לרגע אחד כל האפלה נשאבה לתוכי,
לרגע אחד האפלה נהייתה מוחשית כעשן סמיך ונדחס לתוכי בחוזקה
ומבעד לעשן, וראיתי אותה, את המלאכית.
פניה הלבנות מסותתות כשיש והילתה הזוהרת והזהובה שוטף אותי
ברכות בעודה רוכנת מעליי ומעבירה אליי חלק מישותה בעודה דוחסת
לתוכי את אורה.
תמיד חשבתי שהמוות לוקח את הנשמה בשבריר של שנייה ומיד עוברים
לאיפה שאמורים לעבור אליו, כנראה שאני נענשתי באפלה ורק לאחר
ששילמתי את חובותיי זכיתי באור.
"אחת!... שתיים!... שלוש!.... ארבע!.... תנשום לעזאזל!!! "
קחי אותי... מלאכית שלי..
"תנשום!!!"
"מה? אני לא מבין..."
"תנשום!! אתה חייב לנשום"
"מה זאת המילה הזאת? זה נשמע לי מוכר..."
"תנשום לעזאזל תנשום!"
לאאא ! לא האפלה שוב, למה??? למה??? שילמתי את המחיר! למה?
למה??? למה??? למה?? לא !!! לא !!! לא!
"תנשום !!!"
---האאאאאאאאאאאאאאא---- |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.