כשהוא מספר לך דברים שלא רצית לשמוע את מבינה שלא הצלחת
להשתחרר ממנו, שלא הצלחת לתת לו ללכת, שאתם קשורים כמו בחבל,
כמו שאמא קשורה לילד שלה. את מבינה שאת פשוט לא מצליחה להתנתק,
למרות שזה עולה באושר שלו, ובעצם את עושה לו רע, את מסבה לו
כאב ומכניסה אותו לדיכאון ביחד עם עצמך. וכל הסיבות שלך נראות
פתאום אגואיסטיות כל כך כאילו הוא בכלל לא חלק מהמשוואה.
וכשהוא מספר לך שאם את נכנסת אליו הביתה עכשיו זה אומר שאתם
הולכים להגיע למיטה, את מסתכלת הצידה, עוצמת עיניים, מנסה לחפש
נושא אחר כדי לא להגיד לו, כדי לא לצעוק לו שחיכה יותר מדי
זמן...
ועוד יום חדש אחרי עוד פרידה, הוא מספר לך כמה הוא אוהב אותה.
וכל מילה שלו ננעצת בך כמו מחט מזוהמת. מחטים ננעצו בך בעבר,
כשהחלטת שזה הזמן להכאיב, אבל כשהוא עושה זאת בלי כל התרעה ואת
לא מוכנה... והרעל של המשמעות של המילים שלו חודר לך לורידים,
לאיברים הפנימיים, למקומות הכי נסתרים ואפלים, את יודעת שלא
הצלחת לתת לו ללכת.
ולמרות כל הקשר הבלתי נראה שאת מרגישה אליו את רואה אותו
מתרחק, וחוזר אליה, ושוב בוכה וסובל ומקריב דברים למענה. מקריב
אותך למענה. ולך בכלל אין מילה בעיניין. את לא חלק מההחלטה. את
רק מאבדת את החבר הכי קרוב שלך, בשבילה.