הם קובעים את הלך הרוחות בכל צד. אנשים עיוורים המונעים ע"י
אמוציות שאינן עוד בשליטתם, משננים סיסמאות יבשות שנותרו
תלויות על בלימה, מרחפות בשמי המדינה בלי קשר למציאות המתרחשת
מתחת. נואמים נאומים חוצבי להבות על היסטוריה משוכתבת, על רצון
האל, על מאבק חסר פשרות על גרגרי עפר רוויים בדם.

הם יוצאים להפגין ברחובות, מפרים את שלוות אחר הצהריים, צורחים
במלוא גרון את אותן המילים ששמעו בילדותם, כשעוד שיחקו בשוטרים
וגנבים בעולם של טובים ורעים. מפגינים נגד מדינתם, נגד חבריהם
על קו הגבול, נגד ערכים עליהם גדלו, נגד מפגינים מצדו השני של
הרחוב, כאלה שחושבים בדיוק כמוהם רק נמצאים מעבר לגדר.

הם מופיעים בתכניות אירוח בטלוויזיה, בראיונות מובנים מראש עם
תשובה משוכתבת לכל שאלה. העובדות איבדו מזמן את הרלוונטיות
שלהן ונותרו כלי משחק בידי פרשני ההיסטוריה. האמת הסלקטיבית
היא האמת היחידה וכל אמירה אחרת היא סילוף משווע של הצדק
הטהור. המילים בוקעות מעומק הלב, שממלא את מקומו של השכל
כאחראי על יכולת הדיבור, מותיר למחשבה להתמודד עם הרגש.

והם מדברים ומדברים, מחייכים בביטול אל דברי האחר, מקטלגים את
העם במגירות נפרדות ונוטים לרוב לשכוח היכן שמו את המפתח. הם
יודעים בדיוק מה צריך לעשות, איך צריך לנהוג ולאן תוביל כל
דרך. הם מפנים זרקור אל העבר אותו שרבטו בזריזות ומונים אחת
אחת את טעויותינו הרבות מספור. הם מדברים בשם עצמם, בשם ילדיהם
שטרם נולדו, בשם הוריהם שאיבדו מעט מצלילותם, בשם אנשים נחותים
שאינם יודעים לאן ללכת, בשם יקיריהם שנותרו מאחור והשאירו את
פיהם לדבר בשמם.

הם שוחים בים של חושך, מתנגשים איש ברעהו, נכנסים האחד למסלולו
של האחר. בולעים מים ועומדים לטבוע, נאחזים בגפיים מפרפרות
שתפסו ומושכים אחד את השני אל קרקעית מרוחקת, לא מצליחים לנשום
עוד את אוויר ההיגיון, שוכחים כי די בשאיפה קלה לעזור להם לצוף
על פני אדוות החיים הלבנה.

הם נובחים לנו את שאנו רוצים לשמוע, הם מטיחים בפנינו קירקורים
של ערכים, צוהלים בגאון את משנתם המפוארת, פועים ארוכות את
נסיון חייהם, נוערים זכרונות משנות שירות מרוחקות, מצייצים
סלוגנים ומייללים תחינות שווא, נוטים לשכוח כי דוקטור דוליטל
הינו דמות בדיונות והאדם הפשוט ברחוב אינו מבין את שפת החיות.

הם מצביעים אחד על השני באצבע מאשימה, מציגים איש את רעהו
כהתגלמות הרוע עלי אדמות, זורקים חיצי רעל לכל הכיוונים
בעיוורון, בלי לשים לב שרק בנו הם פוגעים, אדישים להשפעות
החיצים על האוזניים התמימות של ילדיהם. הם זורעים שדות מוקשים
בכל עימות לא מזויין, ממגנים את עצמם אל מול כוחה ההרסני של
האמת הזדונית ומניחים לנו להתרסק לרסיסים בהדף גלי השנאה.

הם תקועים שם למעלה בעולם נטול זמן, נעים בין מלחמות, בין
פיגועים, בין הריסות, שוקעים יותר ויותר בבריכה של שכנוע עצמי,
לא שועים לידנו המושטת ורק משננים באוזנינו כמנטרה את
חזיונותיהם. כל צד גוסס לאט בסבך האמיתות אשר יצר לו, ברשת של
קורים אשר מימנה אין מנוס, טווים עצמם לגולם מחוטים של דת
ואידאולוגיה ונותרים תלויים אחד ליד השני על צמרת השפיות.

ואנו, הרוב הדומם, נותרנו כאן למטה, על קרקע האמת, רואים מאיפה
באנו וערים למתרחש, לא יודעים ממש כמוהם לאן מועדות פנינו, רק
ממשיכים לשבת, דחוסים אחד ליד השני בסירה נטולת משוטים,
המשייטת בזרמי השאננות של יודעי הדרך, חלקנו נופלים בדרך,
חלקנו לא זוכרים עוד היכן אנו נמצאים, אך רובנו עדיין כאן,
צפים בשקט על זכרונות ילדות תמימים ומקווים בכל מאודנו שהנהר
ייקח אותנו, בסופה של דרך, אל מחוז חפצינו.