וזה לא ככה, זה אף פעם לא היה כמו בסרטים, הלוואי וזה היה כמו
בסרטים. הגידופים השוטפים, הצעקות, הבכי תמרורים, ההאשמות..
הלוואי וזה היה ככה.
נכון שהיה בכי, והיו קללות, וכמובן האשמות, אבל זה לא היה קרוב
לסרטים, לא הייתי מוכן לזה באף אחת מהפעמים. תמיד זה התחיל
בשקט מחולל סערה מבפנים, תמיד האשמה התכוננה לה, לפני שהיא
יצאה... זה היה כמו טפטוף קל ביום קיצי אם אפשר לדמות יופי כזה
לכאב כמו שהיה, ע"מ לתת תחושה יותר ברורה, הגשם היה חומצי, ואף
אחד לא מצפה לטפטוף קל ביום קיצי, תמיד נכווים תמיד נפגעים עד
שקולטים את המקור, עד שבורחים למחסה עד שנותנים את כל מה שיש
לנו כדי לעבור את זה. אבל תמיד עברנו את זה, הרי אף אחד לא מת
מטפטוף קל..אבל אתה מצפה שילמד מהכוויות, ולא למדתי, זאת הייתה
הבעיה, ואת הראשון שרדתי, והשני שרדתי גם, וכן הלאה למשך זמן
מסויים, אבל הכוויות העמיקו והתפזרו, כל חלק ממני היה כוויה
אותו רגע,  ואני כמו טיפש הייתי מוכן להתמודד עם כל גשם חומצי
בלי מטרייה, תמיד הייתי בלי מטרייה אם כבר נתלים על המחשבה
הזאת, מה השריטה שלי? פרויד היה מכנה זאת יצר המוות לאור
הבגרות הקרובה, אבל על אף היותי אידיוט, כמה נמוך אני כבר
יורד? אבל בכל מקרה, הגשם החומצי קרב ובא, ואין לי כלום להגן
עליי מלבד אהבתי אליה, אין לי כלום להגן עליי מלבד האמונה ששום
טפטוף קל לא יפריד בינינו, לא ינצח אותנו לא משנה כמה הוא
חומצי, לא משנה כמה מצבי קשה וכמה צלקות טריות עומדות מאחור.
פעם הבאה אם תהיה אני לוקח מטרייה