פעם הייתה לי אחות קטנה.
הזיכרון הזה מעומעם אצלי בראש. אני לא זוכרת הרבה ממנה.
זוכרת אותה קטנה, תינוקת, תמימה וחייכנית. זוכרת את אבא ואמא
מצלמים כל תנועה קטנה שלה בוידאו. צילמו אותה זוחלת ברחבי
הבית, בונה מגדלים, מחייכת, צורחת, צוחקת. ותמיד ברקע התמונות
האלה עוד 2 אחיות גדולות יותר משוטטות ברחבי הבית ומחפשות
תשומת לב, לשווא.
ככה זה כשיש תינוק בבית. מה יותר מלהיב וטהור מתינוק?
אני לא זוכרת בדיוק מה יש בכל הקלטות האלה, או בתמונות סטילס.
מעולם לא הסתכלתי עליהם. לא מאז. זה רק בראש, רק מה שנשאר
בראש.
אני אפילו לא כל כך זוכרת איך זה קרה, הזיכרון הזה מודחק אצלי
בראש ככל הנראה.
אני רק זוכרת את עצמי מתנדנדת על כסא בבית של סבא וסבתא, הייתי
אז בת 5 בערך. ילדים בגיל הזה אוהבים להתנדנד.
אמא תמיד שנאה שהתנדנדתי. היא אמרה שזה מסוכן, שאני יכולה
ליפול ולחטוף מכה בראש. אבל אני המשכתי. ככה זה ילדים.
אני חושבת שאמא עדיין שונאת שאני מתנדנדת, אבל היא כבר לא
מעירה לי.
סבתא הסתובבה בבית והחזיקה תינוקת יפה בידיים, גם סבתא חייכה,
החיוך הזה שלה לא יוצא לי מהראש כבר שנים.
אני, למרות שכולם ביקשו ממני המשכתי להגניב כל פעם איזה נדנוד
קטן על הכסא. גנבתי עוד נדנוד חטוף, לא שמתי לב שסבתא עומדת
מאחורי עם תינוקת יפה בידיים. פגעתי בה.
אחר כך אני זוכרת אותה בוכה ומרגישה אשמה, ממלמלת משהו על זה
שאלוהים יקח אותה, רק שיקח אותה ואני לא הבנתי למה לסבתא יש
רצונות כאלה.
אני לא זוכרת יותר שום דבר, אל תשאלו אותי למה ואיך. מפה והלאה
זה חור שחור בזיכרון, דברים שגם היום נשמעים לי כאילו קרו
בחיים של מישהו אחר.
אני לא זוכרת בתי חולים, ולא זוכרת את אבא ואמא בוכים. רק
עכשיו, מסיפורים אני יודעת להגיד מה היה ואיך זה נגמר. תינוקת
יפה עם פגיעת ראש, רופאים שמטפלים בה יומם וליל, סבתא שמתחננת
לאלוהים שיקח אותה במקום ואלוהים לא מקשיב.
סבתא לא מחייכת יותר וגם אם היא לא מדברת על זה אני יודעת שכל
יום מחדש היא מרגישה אשמה, שכל יום היא מדברת שוב עם אלוהים,
מבקשת את מה שהוא כבר לא יכול לעשות.
אני הייתי אמורה להיות "הסנדביץ" אבל היום אני הילדה הקטנה,
למרות שאני כבר לא קטנה בכלל וגם לא מתייחסים אלי ככה. בעצם
כשחושבים על זה, לא מתייחסים אליי בכלל. אולי הכל היה שונה אם
הייתי מקשיבה לאמא והייתי זוכרת לא להתנדנד.
חבל שהיא כבר לא מעירה לי יותר.
27.4.10-24.5.11 |
