מאז שפתח כלוב הזהב שלי לרווחה שעריו
פתוחה נפשי לחירות חדשה
וגופי מרפרף ככנפי הדרור על מטעמיה
עיניי כפה גומע, שפתיי חיוך
חושיי מוחים פיהוק ופותחים בשעטה
ורק האיבר המצמח גלדים מאחורי החזה
שואל ואין עונה לו.

לא זו העת, אני אומרת לו
לאהוב כמו ציור נמס;
זוהי עת לערוג
עת להתבוסס בתענוגות-ארעי
עת להתנשם לרווחה
עת לחדש את האשה שהיתה לפני שנעשתה לשבויה מרצון.

אני נחה על תלתלי-זהב
משתכרת מנשיקות טריות
חומדת, קורצת, בוטחת, פוסעת
ומהסה את הפעימות לבל תפרצנה את הצלעות
ותדהרנה במחול קטלני אל עבר הזיית הסוס והשקיעה
אשר את מחירה לא אוכל לשלם עוד.

אך אם אוהב שוב, זאת אבטיח לו
אל יהא זה אחרת -
רק כך לאהוב ידעתי.

© מאי 2011