מצטער

אני זוכר את שאמרתי.
אני לא מאושר וזה לא פשוט, אני לא מאושר איתי.
קשה לעשות אדם מאושר כשאתה עצמך לא מאושר, חיוך מביא חיוך ומבט
עצוב מביא את התוגה.
תמיד רציתי לתת לך אותי במודל אחר, שמח יותר, כזה שיגרום לך
לחייך.
שיהיו לך פרפרים בבטן אבל לא כאלה של פחד, פרפרים של אושר.
אני ניתקתי ואת סגרת את הדלת, סגרנו אותה למשהו שיכל להיות
טוב,
לאושר שיכל להיות רק באגדות, בלי סוס לבן ובלי דהירה לעבר
הארמון.

לזריחות של אושר ושקיעות של אהבה, למקום חם שקוראים לו בית,
ולשייכות שקוראים לה משפחה.
יכלנו לקבל את כל היופי של העולם הזה יחד בצבעים ססגוניים
בעולם עשיר ומלא, ועכשיו הכל נראה בשחור לבן, דהוי, עצוב, חסר
טעם. רואה איך העולם הופך לדו מימדי, חסר עומק.
אני כותב לך עם טיפות האור האחרונות של היום, כשכל העולם שלנו
נצבע אדום לקראת ערב נוסף, שקיעה מדהימה שיכלה להיות שלנו
עכשיו, הייתי מביט בך כמה שאת יפה, נוגע בשיערך, נוגע בך, מנשק
אותך. בשביל להרגיש אותך, להרגיש קרוב אליך, בשביל להרגיש שזה
אמיתי.
זה מרגיש כמו אהבה ראשונה, אולי האהבה הראשונה באמת, עם תמימות
מקסימה וקירבה שלא מצריכה מילים, מביט אליך ורואה את האושר
מולי, האושר שלי.

רואה אותך כאן איתי עם עוד כמה קמטים של אושר על פנייך ועוד
כמה שיערות לבנות של שמחה על ראשי, מביט בך שוב ואת יפה מתמיד,
נוגע בשיערך, נוגע בך ומנשק אותך.
אחרי שלושים שנה זה עדיין לא מרגיש אמיתי, עדיין נוגע כדי
להיות בטוח.
רואה את הנוף האין סופי שסביבנו, את מיליוני האנשים בכל מקום,
כל אחד בעולמו שלו,  מביט שוב אליך ויודע, אין אדם מאושר ממני,
אין דרך טובה יותר לחיות את חיי.
אלה השקיעות שלנו והזריחות שלנו עד ערוב ימינו.