נמאס לי לפשפש בבהלה באמצע הלילה במגרת התרופות, לרוץ עם חיוך
אוילי למגרה של הבקבוקים, מהר, מהר, הכל בסדר, הרגע לא חלף,
אין מה לדאוג, אנחנו בעניין, עלינו על הגל, תראי איזה פרוע אני
- לוקח תרופות בחושך! לסגת לשינה מטורפת, להתפלל שתירדמי כי
אני פשוט לא יודע מה להגיד לך,להרגיש אשם על זה שאני מרגיש אשם
על זה שאני מרגיש אשם על זה שאני מרגיש אשם, שאני ואני ואני
ואני, ולא לפגוע, רק לא לפגוע בך, שלא תכעסי עלי, ולקלוט את
השקר שאני משקר לעצמי ולהרגיש אשם על זה שאני מנסה לשכנע את
עצמי שאני חושב עלייך, ולכעוס על עצמי בכוח, ולהגיד לעצמי שבזה
שאני כועס על עצמי אני שוב מרוכז בעצמי, אבל איך אני יודע אם
אני לא סתם מנסה לשכנע את עצמי שאני לא צריך לכעוס על עצמי,
ואיך אני יכול להגיד לך משהו אחר כך? איך אפשר לתרץ את זה שאני
בכלל מנסה לתרץ? איך אפשר לשבור קיר? מה זה הקיר הזה בכלל? למה
קיר? מה זה קשור? ולמצוא את עצמי כותב בראש שירים על מעבר
דירה, ועל מזרן זוגי חדש, ועל סלון יותר נוח, וכל מיני תכנונים
ותכנונים ומחשבות ורעיונות וחרוזים והכנות וביצועים אין. לראות
אותך פגועה, מאוכזבת, ולכאוב עלייך, ולשאול את עצמי שוב אם אני
כואב עלייך באמת או שזה עוד נסיון עלוב להתחמק מרגשות אשם
ומהפחד שלי שתגלי שאני כל כולי עטיפה אפלה וקשורה יפה ובפנים -
אצטרובל. להיות אתאיסט מפוחד למרות שכבר גיליתי את אלוהים,
ואני יודע שטוב לי איתו. האם אלו שני האנשים שאת מדברת עליהם?
המאמין והכופר? איך חיים עם רגע של בריחת האמונה? האם מעצם
העובדה שיש לי רגעים כאלה, נובע שאיני מאמין? האם אפשר ללמוד
להאמין באהבה? האם אפשר לבחור לאן ללכת? האם באמת ייתכן שאני
מתמודד עם שדים? האם אני משקר? איך את יודעת שאת לא משקרת? איך
את יודעת שאת אוהבת אותי? מה זאת אהבה? איך את מצליחה לחיות עם
זה שהכל יכול להגמר ברגע? מאיפה האומץ לאהוב אותי אם אני יכול,
באמת חס וחלילה, למות מחר? ואני לא רוצה בשום אופן להכניס לך
חרדות לראש. ייתכן אמנם שזה מה שאני עושה, וזה הפחד הגדול שלי,
שהסכנה האמיתית באו.סי.די או איך שלא קוראים הרופאים לדבר הזה,
היא שזו בעצם מחלה מדבקת חשוכת מרפא. אבל זה לא מה שאני רוצה,
להדביק אותך. מה שאני רוצה זה ללמוד ממך את ההפך. את היכולת
הזו שיש לך, לשים את הכל בצד, ולא חסר מה לשים בצד, ולרצות,
פשוט לרצות, משהו טוב בשביל עצמך. ואני לא כזה, את מבינה? אני
לא מחפש את המכשול, אבל מוצא אותו, כל הזמן אני מוצא אותו, אני
פוחד לצחצח שיניים ובזמן הזה לאבד את הרגע, אני פוחד ומפחיד את
עצמי ופוחד והורס לעצמי, ולך. נמאס לי לשכב על הגב במיטה מבוהל
כמו ילדה בת ארבע, לעשות לעצמי תרגילי נשימות, להכניס את עצמי
ללופים, רק להתפלל לעבור את הזמן הזה ונתחיל כבר, רק לעבור את
ההתחלה הזאת, את המבחן הזה, להתגבר על המכשול הזה, אלוהים יודע
מה זה המכשול הזה, מה זה, איזה מין מכשול זה, וסוף סוף להכניס
אותו פנימה, שיעמוד, רק שיישאר עומד, זה הסימן, זה המבחן,
אנחנו לא מפחדים, הכל בסדר, מחשבות חיוביות, ועכשיו ללכת לישון
עם חיוך. שרדנו עוד יום. את מבינה, זה אני. ואת מציעה לי דבר
אחר: במקום לנסות לפתור את החידה שלך, ולהסביר לי, ושאני אבין
אותך, ונקלף עוד רובד, וכיוצא בזה - כל זה נחמד מאוד, אבל
במקום לעשות רק את זה, אולי כדאי לך לפעמים לחקור את החשק שלך.
יכול להיות שזה חסר לך. תחשוב קצת על מה שאתה רוצה. זה דבר
טבעי לגמרי - בריא מאוד לבן אדם שיהיה לו רצון משלו, וזכות
לממש את רצונו. והנה טיפוס כמוני שומע דבר כזה, מיד נדלקות
אצלו כל הנורות האדומות והוא אומר: זה מבחן! מה אני צריך
לרצות? מה נכון לי לרצות? מה את רוצה שאני ארצה? ואז אני תופס
את עצמי, ומבקש ממך כמה דקות מתוך כוונה כנה להרגע ולתת לך
תשובה אמיתית לשאלה: מה אני רוצה. אבל כל זה חסר טעם לחלוטין.
את האמת אני יודע, ואומץ להגיד אותה צריך שיהיה, אחרי הכל אני
גבר, וזה בסדר גמור לשאוף לכך שהגבר יהיה אמיץ, ואותה אמת היא
שאני לא ארגע עד שאחדור לתוכך. והמסקנה שלי היא שזה מה שאני
רוצה, לחדור לתוכך, עכשיו. זו האמת הצרופה, והשקר שלי הוא: לא
עכשיו. מה את אומרת מאמי, נעשן עוד סיגריה ונלך למיטה? מהוסס,
מפחד, מעשן כדי לדחות. רוצה עכשיו, אבל עושה כל מה שאפשר כדי
שזה יהיה מחר. לא כואבת לך הבטן? תצילי אותי, אני אכשל! בבקשה
תני לי עוד צ'אנס להתכונן, מחר אני אקום באנרגיה טובה, אעבוד
טוב כל היום, את תצאי מהבית, תלכי לאוניברסיטה, תפגשי אנשים,
תחזרי באנרגיות טובות, נלך לאכול ארוחת בוקר בבית קפה, זה יקרב
אותנו, יהיה לנו טוב ביחד, הכל ילך באופן טבעי, נדהר אל הרקיע,
זה מה שיהיה! אני אדע בדיוק איך לגשת אלייך, ארצה אותך בדיוק
באופן שבו את תרצי אותי, לא נדחה עוד, הכל יהיה ורוד. והסיבה
שאני קורא לכל זה שקר, היא שזו התחמקות מלתת תשובה מדוייקת,
נכונה, על השאלה: מה אתה רוצה? כי כשאת שואלת אותי מה אני
רוצה, את לא מתכוונת לשאול אותי איך אני רוצה שייראו החיים שלי
מעתה ואילך. מה שאת רוצה שאני אגיד לך, זה מה אני רוצה שיקרה
עכשיו. למשל, שנלך לישון. למשל, שתעשי לי ביד. למשל, שהזין
הקשה שלי ייכנס לתוך הכוס הרטוב שלך ותתעוותי ותצרחי עד
השמיים. והשאלה היא, בעצם, למה להתחמק משאלה כזו? איך אפשר
לעמוד מולך, שרוצה לתת לי במתנה את מה שאני רוצה עכשיו, ולחפש
דרך לברוח מלענות על השאלה הזאת, כאילו את בעצם באה להעניש
אותי על משהו. זה לא הגיוני. אני מונע מעצמי את המתנה שלך, שאי
אפשר לחלום על מתנה יפה ממנה: לתת לי את מה שאני רוצה. למה אני
עושה את זה? זה לא הגיוני. למה זה מפחיד לקבל ממך את מה שאני
רוצה? לתת לך את מה שאת רוצה? למה זה מפחיד להגיד לך מה אני
רוצה? ממה הבושה? מה אני חושב שאני רוצה, שהוא כל כך מביש? או
פוגע? או מה? זה לא ברור, אני חייב להודות. מאיזו סיבה עלומה,
אני מונע מעצמי וממך לרצות, כאילו זה אסור. זה לא הגיוני. אני
לא מוצא בזה שום הגיון. זה לא מובן לי. אני מדביק לעצמי כל
מיני פחדים כלליים, שהם אולי נכונים כשחושבים על הטווח הרחוק,
אבל ביני לבין עצמי אני מודה שאין להם שום קשר לשאלה מה אני
רוצה עכשיו. זה מה שאת שואלת, ואין כל סיבה להתבייש בתשובה,
למרות שאני יכול למצוא מאה סיבות כאלה. והתשובה היא, שמה שהכי
הייתי רוצה שיקרה עכשיו, זה שנשכב במיטה, ואת תחשבי על הזין
שלי בתוכך ותאונני, ואני אסתכל עלייך מאוננת ואעשה ביד, ואז
אני אשכב על הגב ואת תתיישבי עלי ואכנס לתוכך ואשאר שם זמן מה.
וכמו שאמרתי, אפשר בטח למצוא מאה סיבות להבהל מכך שדווקא זו
הפנטזיה המינית שעלתה לי לראש, אבל אפשר גם לא לתת לשאלה "למה
זה מה שאני רוצה" משקל כל כך גדול.