הכלה והחתן נישאו בבית הוריו של החתן. הכיבוד הונח על שולחנות
ארוכים במרפסת. אותה מרפסת, שבה הונח הכיבוד לבר המצווה של
החתן שש עשרה שנה קודם לכן. אותה מרפסת, שבה נח הכיבוד לחגיגת
נישואיהם של החתן ואשתו הראשונה שלוש שנים קודם לכן. אז נערכה
החופה על בימה מוגבהת בחצר עצמה.
"כל החתונות במשפחה נערכות אצלנו." אמרה אם החתן לכלה בפנים
חתומים, ולא עלה בידה של הכלה להבקיע את החומה הזו.
"אבל את החופה עצמה לא נערוך כאן." היא הצביעה על הגג. פיגומי
משטחים הוספו משלושה צדדים, דַי כדי להכיל את אלה מהאורחים,
שרצו לראות אותם בחופתם.
הכלה לא הפסיקה לחשוב על האשה הראשונה, שאותה הכירה עוד כשהיתה
נשואה לחתנה. כיוון שנטתה לחשוב בתמונות, חשבה עליה כעל "פיטר
פן".
האשה הראשונה - בשיערה הדק, הבהיר והקצר ובתווי פניה השדוניים
- דמתה בעיני הכלה למיה פארו בתפקיד פיטר פן בסרט, שראתה
כשהיתה ילדה על סף גיל ההתבגרות.
לא זו בלבד שדמותו של פיטר פן גולמה על ידי שחקנית, אלא שפיטר
פן וטינקר בל אוחדו לדמות אחת. טינקר היתה אור מפזז, צליל
גבוה, מרכיב דקיק ומצלצל בנפשו הירוקה, הסבוכה, המיוערת
והגלמודה של פיטר פן - הנער מאיי הנפש הבודדים שברקיע.
וכאן ועכשיו, על הירוק-קצוץ-ריח-דשא של אבי החתן, בין שורות
השולחנות הממופים של אם החתן, היתה היא עצמה וונדי שבגרה, כהת
שיער ומבט, צעירה בהרבה מטינקר-בל-פיטר-פן גם יחד, אבל שלא
כמותם, בת תמותה.
"אז הכל אפשרי - גם גידול חזירים על אדמת ארץ ישראל. מעלים
אותם על פלטפורמה, ואז הכל כשר. זאת אומרת חוקי."
קול ניחר החזיר אותה ממרחקי ארץ לעולם-לא. בעל הקול ישב ליד
אחד השולחנות הגדולים - אלה שיועדו ל"חבר'ה מהעבודה" - וצחק
היישר מולה. סיכות עיניו הקטנטנות הצטמצמו עוד יותר אל תוך
ארובותיהן בין קפלי הצחוק ושקעו בין כריות לחיים רכות ופימות
וסנטרים. עורפו הופנה ממנה והלאה, אבל מבלי לראות היא ידעה
היטב את עוביו והכירה את גבנוניותו.
האם הוא מהמצדדים בכלה הקודמת?
האם הוא מנאמניה של האשה הראשונה?
ואולי סתם ממהר להשחיז את חוש ההומור שלו היכן שניתן, כפי
שחזירים אינם מחמיצים ולו גזע מחוספס אחד, שכנגדו יוכלו לקרצף
את גבם.
"אל תשימי לב אליו." החתן קרב אליה, יחף גם הוא ולבוש בבגדים
שבחרה לו יחד עם אמו, חולצה בירקרק חיוור ומכנסי פשתן בהירים.
הם הלמו אותו כל כך. החתן היה כולו דבש - עיניו ענבר ירקרק
ושקוף ועורו זהוב.
"שמעת?"
"שמעתי. קוראים לו ג'ורי, הוא חבר של אבא שלי מאגד, וג'ורי הוא
לא כינוי בעלמא. יש לו פה ג'ורה, אבל הוא התמתן והתעדן קצת עם
השנים. עכשיו הוא מדבר ב'שקט מתוזמן'. מכירה את הטקטיקה הזו?"
"חושבת שכן." הכלה חייכה. "מאוד מתוחכם. זו טקטיקה של ילדוֹת
על סף גיל ההתבגרות - להמתין לרגע של שקט ואז לנעוץ את הסכין,
שכלל לא כוון לאוזנייך, ולצחקק במבוכה מעושה ו'מה אני אשמה שאת
מקשיבה לשיחות של אחרים...'. אחר כך זה עובר להן."
"כן. זה בדיוק זה, רק יותר גס וישיר, ובלי הסמקות וצחקוקים."
אמר החתן. "וזה לא תמיד עובר."
הוא השתתק רגע ואחר כך הוסיף: "גם על הכלה הקודמת שלי סיפרו
בדיוק אותה בדיחה, והחופה לא היתה על הגג. רק שלוש מדרגות מעל
האדמה."
"טוב, אז אולי הבדיחה היא על חשבונך." אמרה הכלה. "אתה נכחת
בשתיהן."
החתן גיחך ולא ענה.
"...אז בשביל הכלה הנוכחית זו כן פעם ראשונה?" נשמע שוב הקול
הניחר, ממשיך שיחה קודמת, שנבלעה ברעשי הרקע.
מישהו וודאי ענה לו שאכן, אלו נישואיה הראשונים של הכלה
הנוכחית.
"טוב, נישואים ראשונים זה סימן טוב. נקווה שנגיע לכאן שוב רק
בשמחות..."
"ששש, הנה מגיע השקט." אמרה הכלה והניפה אצבעה. "עכשיו תבוא
הפואנטה?"
"אין פואנטה." אמר החתן. "וגם אם החתונה לא הייתה נערכת כאן,
זה לא היה משנה."
"לא רצית לפתוח חזית מול אמא שלך?"
"באמת לא רציתי. לא רואה שום טעם במלחמות מיותרות, אני לא חזיר
שממהר להתגרד בכל גזע מחוספס שנקרה בדרכו. אני לא חייב לבדוק
את הכושר שלי בכל הזדמנות. הוא קיים."
"תוכל לעשות משהו? את נחירות החזיר שם אני לא רוצה לשמוע."
"כולם חזירים." אמר החתן. "אם נשתיק אחד, יקומו אחרים
במקומו."
"זה תירוץ?"
"לא, זו האמת."
"חושש להישאר ללא מילים? הגסות שלו משתקת אותך?"
"אין לי שום בעיה עם מילים. אני מחכה לרגע המתאים."
"לא פשוט למצוא את הרגע המתאים."
"דווקא מאוד פשוט." אמר החתן. "זה כמו 'השקט המתוזמן', טקטיקה
של ילדות בכיתה ו' לא יכולה להיות עניין מסובך מדי."
"תתפלא." אמרה הכלה.
"בואי." הוא משך אותה אליו. "נלך להצטלם עם האורחים."
הם עברו ארבעה שולחנות ונעמדו מאחורי גבו של ג'ורי. ידו של
החתן חבקה את מותניה של הכלה, שהביטה בידיו של ג'ורי, מנומשות,
בוטחות ועבות אצבעות, שאחזו כרגע בצלחת ובכף. לא קשה היה
לדמיין כיצד הן אוחזות בהגה האוטובוס, מסובבות אותו בעלייה
לירושלים, או בסיבוב כפר סבא.
"ג'ורי, איך המרק?" החתן טפח על כתפו של האיש. "טוב לראות שאתה
נהנה."
הוא הרים את ידו לאותת לווידיאו-שלום-אל"ף, הצלם, שיחד עם
שותפו, ווידאו-שלום-בי"ת, סבב בין השולחנות, האורחים וכבלי
החשמל.
"בוא, שלום, בוא לצלם את שולחן המכובדים של אגד."
"שלום לחתן." אמר ג'ורי בחיוך. "מכבד את המכובדים בנוכחותך?"
שפתיו בהקו בנחת והיו אדמדמות ותפוחות מעט.
ריח חמצמתוק-אדום והתאבכות ההבל של מרק עגבניות.
הכלה חייכה אל הצלם, שרירי לחייה כאבו ממאמץ. היא הרגישה כאילו
היא טובלת במרק ושוחה במים אדומים, בין גרגרי אורז רכים
ומבוקעים.
מרק אדום-לוהט בחתונת קיץ מדושאת - איזה רעיון מהביל.
"שמעתי אותך מרחוק." אמר החתן בחיוך דק והביט אל הצלם.
"יש לך שמיעה טובה." אמר ג'ורי בחיוך עבה ונינוח וליקק את
שפתיו מהאדום-אדום הזה, הכלה, חבוקה כל העת בזרוע אחת של החתן,
הרגישה שהיא חייבת פיפי.
חייבת.
משהו התפתל בה.
"יש לך קול חזק." אמר החתן ולא פסק מחייך. "חשבת על קריירה
אחרת? כרוז אולי?"
המסובים גיחכו. חיוכים כבושים, כמו תלמידים שנתפסו מציצים
לשירותים של המורות.
"חבר'ה, חיוך רחב. מה זה הפרצופים החמוצים האלה?" קרא
וידיאו-שלום - קליק-קליק-קליק, מצלם תמונה אחר תמונה, רואה
הכל, אך עיוור לזרמי-המעמקים.
"אתה צריך לעבוד קצת על החושומור שלך, חתנצ'יק. לא תצליח לתפוס
בחורות, אם רק תעשה כסף ותהיה כזה יבש." אמר ג'ורי.
"אני לא חייב לדעת לעשות הכול בעצמי. גם את השירותים במשרד אני
לא מנקה. תמיד אפשר לשכור שירותים של מישהו אחר..." אמר החתן.
"ארוך, ארוך מדי." אמר ג'ורי. שפתיו כמעט לא נעו. הוא חייך
חיוך רחב אל שלום הצלם וקולו רעם. "את הפואנטה צריך להביא לפני
שהמרק מתקרר. זה כמו למצוא את נקודת הג'י."
"בפעם הבאה אשכור ליצן אחר." אמר החתן והפך את פניו של ג'ורי
אל תוך קערת המרק.
ערפו של ג'ורי התקשה לרגע. הכלה ראתה בבעתה כיצד הוא מתרחב
ומתעבה, קופא ולאחר שבריר שניה מפשיר ברעדה. בועות אדומות עלו
מקערת המרק הרוגשת. קול הצעקה לא עבר את התווך הנוזלי. יד
הברזל שלפתה את ראשו, לא הניחה לו לסובב אותו. הסערה הפכה
לשקט.
"תעזוב אותו כבר, מטורף, אתה רוצח אותו." אחד היושבים התעשת
סוף סוף מקיפאונו וזינק מכיסאו. הוא זעק, והגרוגרת נעה בגרונו
כאילו היתה איבר נפרד.
אבל עוד שבריר שנייה חלף בטרם הסיר החתן את ידו.
"סליחה." אמר ושלף את מפית הבד הלבנה, שהונחה על ברכיו של
ג'ורי, טבל אותה בקנקן המים שעמד על השולחן וניגב את שמלת הכלה
שרוססה אדום.
"סליחה. רגע של בלבול. חשבתי שזו אסלה."
"צלֵם, צלֵם." אמר החתן לוידיאו-שלום שעמד בפה פעור. "תחשוב
שאתה צלם-עיתונות. נוסיף לזה קטע מוזיקלי טוב בעריכה."
ג'ורי - חמוץ מדם עגבניות, גרגרי אורז בשערו - פנה אל הכלה:
"את בטח חושבת שעדיף שיעמוד בתוך האוהל וישתין החוצה, מאשר
שיעמוד בחוץ וישתין פנימה." עיניו בלטו מחוריהן. "אבל את
טועה."
| 