ארבעה חתלתולים חומים כשוקולד מכורבלים בסלסלה - ג'ק וג'יל,
רוברט וננה.

אמא בחרה לארבעתם את השמות. היא לקחה אותי על הידיים, תחבה את
אפה בעורפי ואמרה "אז, מה את אומרת, מיה?" לא עניתי.  רק משכתי
קצת בכתפיים. אישית אני מעדיפה שמות תנכיים - אביגיל, למשל, זה
אחלה שם, אבל מה זה חשוב? הם מתוקים כל כך, ואני מתמלאת נחת רק
מלהסתכל בהם. כשאני מסתכלת על רוברט, עליו במיוחד, בא לי למות
מרוב עונג. אושר. עונג, לא יודעת - משהו שמעמיד לי את כל  את
השערות. אהבה, אולי. רק רוברט גורם לשערותיי לסמור. לא כל
החתולים החומים דומים, גם לא כל הסינים ולא כל טיפות המים.

יום ראשון זה היום החופשי של אמא מהעבודה, אבא יצא מוקדם, ואמא
לקחה את טל לגן ואת רוני לבית הספר. אני נשארתי בבית עד שהיא
חזרה מהסידורים והבנק והקניות.
"תאכלי, מיה'לה, את זה הבאתי במיוחד בשבילך." היא שפכה פריסקיז
בטעם עוף בקערה שלי. אני באמת מתה על זה, למרות שבא לי לפעמים
לקושש תרנגולת אמיתית. יצר הציד שלי היה חזק פעם, אבל העכברים
הקטולים, שהייתי מביאה לאמא כשי כשהייתי צעירה יותר, לא התקבלו
בברכה והוא התפוגג.
"את צריכה להיות חזקה עכשיו, מיה, שיהיה לך הרבה חלב."

יצר האימהות, לעומת זאת, חזק מאוד. זה יצר? לא יודעת. זה מה
שאני מרגישה כשאני עוברת לידם, מין התכמרות מתקמרת לעברם,
כאילו חוט מתוח מתוכי וקשור לזנבותיהם, לזנבו של רוברט במיוחד.
אני רוצה ללמד אותם לצוד עכברים, אני רוצה ללמד אותם לחפור בור
ולכסות את הצואה שלהם. הם מייללים והפטמות שלי מתכווצות, ויש
לי משיכה עזה בבטן התחתונה.

"הרחם שלנו מתכווצת." אמר דוקטור מיכאלי כשבדק אותי לפני
יומיים, הוא חייך לאמא, ושניהם היו מרוצים. רק אני שומעת את
השגיאות שלו בעברית? רחם זה זכר, לא?

טפשת היריון. יש דבר כזה, באמת, שבועות של ערפול חושים מתוק.
אבל אחרי ההמלטה אין בעולם כולו יצור חד ומפוקס ממני.

משהו מציק לי, כמו קולר מעט הדוק מדי, שאינך מרגיש בו בהתחלה,
אך ככל שחולפות השעות אתה רוצה לקרוע אותו מעליך, ואני קופצת
מהשולחן אל אדן החלון. יפה בחוץ ואולי אצליח להשכיח מעצמי את
עצמי, אולי אוכל לשוב אל מתק ההיריון, כשראשי היה ריק ממחשבות.
אולי אוכל לשוב אל עצמי הצעירה. זה מצחיק. הייתי בטוחה שאני בן
אדם. באמת. נדמה לי שקוראים לזה החתמה. הייתי בטוחה שאני גרסה
מוקטנת של אמא. המחשבה הזו לא ממש עוזרת. היא מובילה אותי
לזיכרון הפעם הראשונה בה התבוננתי בעצמי במראה. זה היה סרט
אימה.

אני ניגשת למראה באמבטיה. חתולה חומה כשוקולד שלצווארה קולר
ורוד מביטה בי מארץ ההפך שבמראה.

"מתחתכת, הא?" אמא עוברת ליד חדר האמבטיה ומביטה בי. גם היא
רואה חתולה שוקולדית, קולר ורוד, השתקפות במראה. היא מתמוגגת
ממני. היא לא שומעת את המועקה שלי שמתגבשת למחשבות שניתזות אל
משטח הזכוכית הקר.

"הם קוראים לך, מתוקיצי." ואני שוב מרגישה את ההתכווצות העזה.
ארבעה פיות נצמדים אלי.

"הוא יהיה בדיוק כמוך." אמא אומרת ונוגעת באצבע עדינה בגבו הרך
של רוברט שלי. "אתם תהיו מקסימים."

היא מצליחה להבדיל ביניהם, יפה מאוד. יש לה את זה, לאמא שלי.

החלב זורם ממני. מי שתרם פעם דם (לא שעשיתי זאת, אבל קראתי פעם
תיאור באחד הספרים של אמא, יש לי תקופות שאני בולעת ספרים) בטח
מכיר את ההרגשה של היחלשות הולכת וגוברת עד לאפיסת כוחות.

אמא מגישה לי קערת מים.

"את זוכרת איך זה. גם אני. ממש מתייבשים בהנקה. ככה היה לי גם
עם טל ורוני וגם לך עם סנדי ויוהן ואליזבת וטום ומריאנה ו..."


משועשעת היא ניגשת למגירה ושולפת ממנה רשימה.

"... ואליזבת השנייה וג'יזל  ורוברט הראשון..."

"ראשון?" אני זוקפת שפם ומביטה בה בעיניים מאומצות, כל כך כל
כך רוצה להיזכר, כל כך כל כך לא רוצה להיזכר, כל כך כל כך מוכה
לשמע הרשימה הזו של חתלתולי שוקולד קטנטנים שהבאתי פעם לעולם,
שנצמדו פעם לפטמותיי ושדבר לא נותר מהם בזיכרוני.

כל כך חדה ומפוקסת אחרי ההמלטה.

בלי ה"א הידיעה.

כל כך חדה ומפוקסת אחרי המלטה. אחרי כל המלטה.

אחרי כל המלטה שנמחתה מזיכרוני החתולי הבוגדני ורק שמץ ממנו
חלחל אל תוכי ומרעיד אותי עתה בחלחלה.
"יש לי תקופות שאני בולעת ספרים..." כמובן. זה קורה אחרי
המלטה, ושוב ושוב אני נמלטת מעצמי אל טפשת היריון תמידית, אל
שכחת כרונית.
רוברט הראשון, שהגיע אלינו ביום שישי אחד עם ענת, חברה של אמא
מהעבודה, היה הזכר האולטימטיבי, כולו רטט שרירים ופרוות שוקולד
נוצצת ועיניים ירוקות, שהפשיטו אותי מפרוותי שלי. זכרתי את
הכאב ואת העונג הקצר בסוף, משהו בכל זאת נשאר אתי.

כשאמא לא רואה, אני קופצת על השולחן שלה ומדפדפת ב SENT ITEMS,
ענת מרקוביץ', ענת כהן, ANAT1234@GMAIL.COM, כן. שם זה כתוב,
ואני כל כך יודעת ודומעת כי לא תמיד אזכור:

היי, ענת,

תביאי את רוברטו ביום שישי? אני מכינה עוגת ספיראלה של קארין
גורן.

נעשה קצת גוד טיים למיה. הם אחים מאותו האב ובנוסף הוא גם הבן
שלה. שמרתי את הרישומים. ייצא להם שגר 70% מוצקי קקאו.
באחריות. אני בטוחה שאחד מהם יהיה רוברט השני ואולי אף למעלה
מזה.

תבואי?