את מוקפת במלא אנשים, מכל תקופה, מכל מקום שאליו הגעת במהלך
החיים. בכל רגע כזה מישהו הצליח לחדור אל ליבך לטוב או לרע
למשך זמן ממושך או למאית השנייה. עשה את הצביטה הזו בלב והשאיר
שם שטף דם חרוט בשם...
ואת זוכרת ואוספת, ממיינת לפי דעתך מה מתאים יותר מה מתחבר
פחות. בוחנת,נותנת להיפתח, להרגיש בנוח לדבר,לספר,לשאול,
לבקש עצה, עזרה, מילה טובה או אפילו נזיפה, ביקורת ליטוף חיבוק
ונשיקה יתקבלו בברכה,כאלה שישאירו סימן וטעם טוב עד לפעם
הבאה.
והם חווים חוויות ורצים לספר, רוצים לשמוע את דעתך לשמוע
ממך...
ואת שמחה לחלוק את דעותייך להרגיש משהו בשביל מישהו.
והנה גם תורך הגיע לעבור חוויות, להרגיש דברים.
להתאכזב לשמוח לבכות ולכעוס.
ומה קורה אז איתך? מה קורה לך? כשאת זקוקה לכל זה גם?
לאוזן הקשבת,לדבר בלי הפסקה בלי להרגיש משעממת או מתבכיינת.
פשוט להוציא הכל, לשפוך ממשפך חייך.
לירוק החוצה את העומס שיושב על הלב כבר שנים.
שיושב כמו אבן בזלת שמכילה את כל חוויות היומיום והחליטה
להתמקם במקום המעיק מכל-
המקום שמפריד בין הבטן לבית החזה.
השקע הזה שאתה מרגיש בו כל כך הרבה...
פרפרים מאהבה,עיקצוצים מהתרגשות, בומים של אושר ועומס מכביד
מעצבות.
זה כבד עלייך עם כל הגודל והעוצמה החיצונית. הלב לא יכול או
מסוגל להכיל את אבן הבזלת השחורה והכבדה הזאת של אחרים שגדלה
בכל פעם שאת פותחת את ליבך לצביטה ההיא שמשאירה חריטת שם.
האבן שלך שכבר חתמה קבע 22 שנים, מחכה להשתחרר ולהתפורר.
להפוך לפרפרים ההם שמעקצצים את השקע הזה שמפריד בין הבטן לבית
החזה.

את מוקפת במלא אנשים, מכל תקופה, מכל מקום. את אוהבת את זה.
זה עושה לך טוב. בסופו של דבר כנראה שכבר התרגלת לאבן ההיא...
ואת לא רוצה שתיעלם וקשה להיפרד...