סימטריה אורבנית נושקת אין סוף,
מטפחת גורדים לשחקים.
גיבן אופק רחוק ושוקק מאדם,
מאחד שני צדדים מקבילים.
אי שם בקצה תחל את דרכה,
שדרת המונים רבת איש.
ועדיין קווי מתאר מקבילים,
מגדירים גבולות משכן-כביש.
זהים בעומדם מביטים התמירים,
זה על זה ממרום הקומה.
שונותם במפתן או כרכוב מעוטר,
ולא בגובהם הנישא.
האחד שממול יביט בקנאה,
על חידוש הפנים לצעיר.
מאה וכמה עברו על העיר והוא "מונומנט לאומי".
מכחול ארכיטקט שמרן ויעיל,
ברוכנו על לוח שחמט.
ניתב לה לזו; השדרה הבכירה,
חיי משפחה ומבט.
על פי בגר עולה,
חוצים הם כולם את אחותם ההומה.
מסוע אין קץ גלגלים ואדם,
מופרעים שוב ושוב במדידה.
מזרימים לפיתחה של זו הגדולה,
שלל ניחוחות ועדת.
מתוך רבעים הפזורים לאורכה,
הנושקים לאחות עוד אחת. |