אפתח ואציין כי לגדולתו האמיתית של המעשה נוכחתי רק כעבור אי
אלו שעות.
משמע, קהה הייתי לו כמעט לגמרי בעת שהתרחש.

וכך היה -
בבוקר אחת השבתות, שנזדמן כי סמוכה היא לערב בו מקריאים את
מגילתה של אסתר, גמרתי אומר להפתיע. ועל מי חביבות ביותר
הפתעותי בימים אלו אם לא על אחייניתי בת השש, בעלת העיניים
התכולות והחיוך אשר לעולם אינו מחופש לחיוך; בתו הבכורה
המתגוררת יחד עם אמה, אחותה ואחיה בביתו של אחי הצעיר, הלא הוא
אביה.
על כן ארזתי משלוח-מנות צנוע, על-פי מיטב הדברים הראויים לו
ומצויים אז בביתי. להיטות ליבי באשר לרגע ההיסטורי העומד
להתדפק על מפתנו, החלה קורמת גידים -
קערה אובלית שטוחה עשויה פלסטיק שקוף המנסה להידמות לזכוכית
יקרה ובתוכה ערומים מלוא החופן אגוזי מקדמיה, שלושה חטיפי
שוקולד נוצצים, חליל-צעצוע בצבע תכלת ומפוחית מאותו הזן, חפיסת
עטי-קסם אשר צבעם נתון שיבחר על-ידי המשתמש, ומספר עוגיות
מוקפדות מעשה ידיה של ידידה טובה אשר נארזו לכבודי יום קודם
לכן באותה הקערה.
איכותם של כלי-הנגינה אינה תזמורתית לטעמי, אך מעבר לעובדה
המוגמרת כי טעמי בנקודה זו שולי הוא, לבושים הם בצבעיהם
ובקישוטיהם איכות קירקסית שאין עליה עוררין.
דיינו.

הנסיעה ארכה כשעה.
מראות-אביב מלבבים ופתלתלותה של הדרך המשתרכת לעיתים בינות
שטחים חקלאיים הנתונים לחסדי-הטבע ובעליהם, עוררו בי תהיות
אחדות.
- נדמה כי דווקא המקומות שכוחי-האל, יש בהם מן האלוהות
העירומה.
- כשכל עבודת-כפי מסתכמת בכתיבה ובכתיבה-על-כתיבה - ללא
ניחוח-אדמה חריף, ללא רחש-עלים המלטף זיעה תחת שמש שקדנית וללא
זעקת-נמלים על ביתם החרב בעבור פת-לחמי - משהו ריק בה ועגום.
הבית היה שומם מאדם, אך תכונת הבוקר עדיין דבקה בו. יצאתי
לאויר הפתוח ואף הגדלתי לטייל בשכונה, להתרשם מהנוף הנשקף
ובתקווה שיפגשו מבטינו משני קצוות הרחוב.
ביישוב זה, הקרוי על שם עיר מיקראית אשר שימשה מרכז דתי ואשר
בו חוויתי באותם רגעים זרות מסוימת בהיותי לבוש בגדי-חול
צבעוניים, מקובל לברך בשלום את השבת ובשבת את השלום. ברכות
נאות כשלעצמן, אולי אף מלאות-חסד; אלא שהשכנות ביניהן היא
המעוררת בי תמיהה וסייג.

בירכתי עוברים לשלום תוך שאני שב על עקבותי והנה, ברכה נפלאה
זו הביאה לאוזני קולות מוכרים מן הבית הסמוך, הוא בית-הוריה של
גיסתי. אכן. מעבר לגדר השיחים ראיתיה - חדוות-ילדים - שוחקת
ומשחקת. בן רגע עטפה אותי תחושת הענק בגנו אל אף שמימדי קטנים
הרבה ממנו והגן אינו גני.

פסעתי אל פתחו. מפגש העיניים נשא באחת את שמי, דק וצלול, לעבר
השמיים. ריצה. חיבוק עוטף וממושך. הפתעה. היסטוריה. הגעגוע
העז, המורגל בשיגרה שאינה מופרעת בהיסח הדעת, המשיך נותר
חסר-מילים לכמה רגעים בטרם התעשת קמעה.
- רוצה שאני אראה לך את התחפושת שלי?
- מיד מתוקה. אני רוצה קודם לומר שלום לאמא ולאבא.
נכנסנו פנימה ומיד בירכונו במבטי-חג ובדברים האמונים על הכנסת
אורחים.
אחזנו ידיים, אחזנו המיית-שמחה. נראה כי שיחה ענפה על תורה,
מגילות ותחפושות תפסה את מרכזו של השולחן. הבחנתי בכסא פנוי,
ומאחר והעמידה מול קהל יושבים עוררה בי הפעם אי-נוחות,
התיישבנו בו במהרה, יחדיו.
- הבאתי לך ולאורי משלוח מנות - לחשתי באוזנה - תיכף נלך
הביתה ואתן לכם אותו.
שאלו אז לשלומי. השבתי בנימוס, מחריש עניינים אשר קשורים אמנם
במצב רוחי אך שמורים באותה העת לנפשי ולילדים בלבד.

עברו רגעים מה בהם נשזרה המולה בשקט והנה לפתע, על מפת השולחן
הלבנה בדיוק לפני, הונחה אוזן המן בודדה, גדושה עיסת תמרים
ומקושטת אבקת-סוכר. הבטנו אחד על השנייה, משתוממים; אני
ורשעותו של המן.
- הבאתי לך אוזן המן מהמשלוח מנות שלי כמו שאתה הבאת לי משלוח
- אמרה בלחש, בהדגישה את המילה אתה ובהסתירה את העובדה שהקדישה
לכך הליכתה לביתה ובחזרה. ומהם חיינו, חייכתי לעצמי, אם לא
מרקח דגשים והטעמות.
- נאכל יחד? - הצעתי - ביס-ביס?
אכלנו בשקיקה.
מילותיה הנבונות, אשר הקדימו תאוות-מתיקות זו המשותפת לשנינו,
היו ספק נבוכות ספק חוששות שמא תשורתה אינה רחבת-לב דיה.
קהותי, בעוונותיה, לא הפריכה את אלו, גם לא איששה אותן. רק
חיבוק-ענק הענקתי לה, מזיל דמעה אל ליבי. עיניה, אשר אוהד
מושבע אני להם וחפץ ביקרן תמיד, סיפרו את סיפור התרגשותה,
ודרכיה - את אצילות רגישותה.