"לולא הממיר הקטליטי, האטם לא היה נשרף." ברור.
מכיוון שלא בחלקי-מנוע הנאותי, כי אם באלו של משפטים, מילים
וטעמים, ומכיוון שאיש איש לפרנסתו ידאג על-פי התורה, או ההלכה
או משרד הרווחה, הנהנתי בראשי לאות הסכמה.
ובכל זאת, שאלתי: "באמת?"
"כמובן. הממיר הקטליטי מתחמם עד כדי רתיחה, ואלמלא הרכיבו לך
אטמים מפיברגלס, שאינם חזקים דיים, כלום לא היה קורה."
"טיפלתי במוסך מורשה", נאנחתי קלות. "מעניין. אמנם ביקשתי
חלפים שאינם מקוריים, כלומר, זולים במקצת ושווים לכל כיס, אך
האיש המורשה ושאר צוות העובדים נטעו בי רושם מאוד מקצועי; כך
לפחות, על-פי אמנת הלקוח התלויה שם במסגרתה המוזהבת
ובאותיות-מקרא מוגדלות. לא הניחו דעתם כי דבר מסוג זה עלול
להיגלות?"
"ידעו גם ידעו. העניין הוא שסט החלקים אותו החליפו במלואו,
מכיל אטמים מפיברגלס, ולא מברזל יצוק. אשמתם אינה עימם."

ברזל יצוק.
ומה אם אחד ממשפטי היה מתחמם עד רתיחה? כלום יתכן כי בזאת היתה
נשרפת כליל אחת ממילותיו? אחד מפיסוקיו? כלום תלוי הדבר בהיותו
מקורי או מושאל, בהיותו עשוי כוונה יצוקה או כזו המיטלטלת?
ומה אם אחת ממילותי היתה מתחממת עד היתה מתאדה ונפשי אליה?
היתכן כי בזאת היה מתאדה לצמיתות משפטה כולו - על מפרקיו, הלכי
רוחו, עוונותיו? או שמא היה, כדרכו של עולם, לובש הרפתקנות
מחודשת...

"והרעשים?" שאלתי.
"מהאטם הקרוע," השיב ללא היסוס, "אין כלל ספק."
תמימות, ידידי, תמימות.
וליתר דיוק - אזלת יד מבודחת, מהולה ברצוני העז לשוב בהקדם
ולשבת בנחת בקצה מרפסתי. אני והשמיים; השמיים, אני וכוס הקפה
המהביל.
כל הדברים שהובאו לעיל ועוד כהנה וכהנה ניואנסים ומחוות-ידיים
וגבות שהושמטו לצורך ההשמטה אך לא הוצאו מהקשרם, נאמרו על ידי
מנהל העבודה, האיש המורשה מהמוסך השכן, לאחר שהעיף מבט חטוף
בלבד במנוע הפועם-זועם. מבט שדוף לגמרי, באמת. ובהינף יד -
"אין כלל ספק."
מומחה. או שמא מומחה, בלשון מלעיל.
תוך זמן מועט הונחה בפני הצעת מחיר. פשרה ביני ובין היושב
במרומים.
חתמתי. הממיר הקטליטי נותר ככותר.