האם אז היו ימים טובים יותר? כשגרנו בפסגות הכרמל, נושמים
אוויר טרי ורענן של חורף-קיץ-סתיו-אביב, מתרפקים אחד על השני
ומאושרים שמצאנו את עצמנו? האם אלו היו ימים נפלאים כל-כך?
כשיזמנו בעצמנו את המשך החיים, של שנינו, את המשך היופי שנברא
מתוכנו, את המשפחתיות שהיתה בקרבנו, כשלא שאלנו שאלות?
האלו היו ימים יפים באמת?
לא התעסקנו בעניינים הרסניים שכבר הרסו את החלקות הטובות בהן
בילינו ושאפנו. לא התעסקנו במה בכך. רק רצינו להתחתן ולהקים
משפחה. כמו שני אנשים טובים השואפים לנורמליות של תחילת החיים.
לא התגעגענו לכלום.
ופתאום מצאנו את הגעגועים והכמיהה בקרבנו, שם בין הפרדסים של
חנה, בין עצי פרי ושלווה בלתי נגמרת שלא היתה מנת החיים שלנו.
אז כבר ראינו את החושך שיצא מהאור שהיה בחיינו, את הפליאה
בדברים נפלאים שגם הם נגמרים.
אין חתונה. אין ילדים. לא תהיה משפחה. הכל הפך להיות אזכורים
בדיו על דף יומן שקניתי לך, בעטים שונות.
יצאתי מאוכזבת ממך. כואבת ודואבת את נשמתי. הפסקתי להאמין
באהבה. הפסקתי לנשום. |