הקדמה קצרצרה
אילנה עורכת אתר נש"ר www.wol.co.il
פנתה אלי וביקשה שאכתוב כתבה ליום השנה של דליה רביקוביץ.
אילנה לא ידעה שדליה היתה בת דודתי. היא לא ידעה שאמה ואמי היו
אחיות.
וכשהתיישבתי לכתוב לא הייתה זאת רשימה אקדמית, אף לא כתבה
עיתונאית אלא משהו אחר. אישי.
משהו בבחינת שיחה עם דליה , דליה כפי שאני חוויתי אותה.
והנה מה שכתבתי:

את יודעת היא אמרה, תפרו לך בגד מאש,
....
תפרו לך בגד מזהיר כמו רמץ,
בוער כמו גחלים." הבגד. הספר השלישי

את יודעת - בעיני היית תמיד זוהרת. לא הבנתי שבעצם את בוערת.

את יודעת הם אמרו:
"שירה יפיפייה אבל כל כך עצובה, כל כך הרבה יגון בה"
" דליה השכילה להפוך את הכאב האישי שלה למשהו אוניברסאלי".
את יודעת אמרה אחרת :שירתה של דליה "עוסקת בפואטיקה של הבדידות
הקיומית. זאת שבן אנוש חווה."
" היא כתבה על כאב אבל לא סחרה בו"
דליה היתה" אומנית הכאב הקיומי."

את יודעת, אני אומרת:
חוויתי אותך כל כך אחרת. זוהרת ולא ראיתי ולא הבנתי שאת בעצם
בוערת.
אולי משום שמעולם לא הצגת בפני צדדים כואבים ואולי משום שאני
לא ראיתי.
תמוניות אני נושאת ממך.
שמיניה  של תמוניות.

"בחרף קר לה, קר לה ממש
קר לה יותר מאשר לאחרים.
היא מתלבשת היטב ועדין קר לה.
...בחרף היא לא זזה בלי תנור." פורטרט, הספר השלישי.

תמונית ראשונה

אני ילדה ואת נערה צעירה, מבקרת בביתנו על הר הכרמל.
חורף. הבית איננו מחומם. אבל אנחנו בני הבית איננו סובלים
מהקור.
ואת - מנומשת, תלתליך הערמוניים סרבנים, מכורבלת בסוודר חום
גדול, עם קשירה במותניים.
את ידיך את מחממת מעל תנור נפט פרידמן שהדלקנו לכבודך.
אני מסתכלת בך בהערצה.
האם אראה כמוך כשאגדל?

את יודעת  הוא אמר : "שירתך טבועה בחותם המקוריות".
ועוד הוא אמר: "שירתך שירת אמת ובה אקזוטיות סרבנית." ( על פי
דברים שכתב קורצוייל)

"אשה קטנה עשתה לה לערש את כדור הארץ הכדור הגדול." ללא שם,
אהבת תפוח הזהב

תמונית שנייה
1959 ספר שיריך הראשון מתפרסם. אני זוכרת את ההתפעלות
וההתפעמות שהוא עורר.
וזכור לי, אם זכרוני אינו מטעני, שהלכנו לחגוג.
לעיתים נדירות היינו הולכים לבית קפה באותם ימים.
והלכנו. זה היה בית קפה ליד מדרגות. את שמו אינני זוכרת.
והיינו שם את ואחי שהיה  בן גילך, ואמי ואמך שהייתה אחותה,
ואני.
ושם שמעתי לראשונה את שמו של קורצוייל שלימים קראתי בשקיקה
בספריו, ושם השמעת לנו בקולך החולמני ובמבטך הכמו - מרחיק
למקום אחר ,את שירת תפוח הזהב שלך.
ומצלול תפוח הזהב שלך בא באוזני.
ועד היום אני מתרגשת מהלשון המקראית שבשיריך ובעיקר באלו
הראשונים.
ועד היום אני נפעמת מהדימוי הבלתי שגרתי של אדם שהוא תפוח זהב
שנאכל ואוהב את האוכל.
" תפוח זהב אהב את אכלהו
אבה את מכהו  בכל אבריו."
אהבתי ולא הבנתי, אז.
וכששבנו הביתה לאחר שחגגנו לך קראתי בספר שיריך ושמעתי את
מנגינת האבן הראשה:
"האבן הראשה, האבן הראשה
אשרי נוטל אותה וירשה". ( מתנות מלכים, אהבת תפוח הזהב)
את יודעת שצפיתי בשני הדגים שירדו למצולות לאהוב עד כלות ,
וש"ילאה הפה מספר מה גדלה אהבתם."( אהבה, אהבת תפוח הזהב)
ואחר- כך ירדתי יחד עם המלך ואהובתו אל ירכתי הספינה, לבחור לה
(או לך?) מתנה.
וכשבא יום שבת התאוויתי לחוש כמוך : " חמדה שאין כמוה" והבטתי
מסביב וראיתי את "בדי האילנות מתעצמים לגבוה  " .חמדה, אהבת
תפוח הזהב.
את יודעת שהכנסת לחיי תחושה של התעלות. תחושה של קדושה.
וכל היקום זהר וכל היקום קודש " והאור הלך מסביב שוטף בנהר
לנבע" (שם,שם)
איך ידעת ,דליה, לתאר כל זאת במילים ובקצב ובחריזה ?
ראוי לו , דליה, לשיר זה שיקראוהו בבתי הכנסת בשבתות.

אתנחתא : בין תמוניות

" את יודעת, אמרה לי אמי, "שדליה ומיכל ( אמה של דליה ואחות
אמי) לומדות יחד באוניברסיטה בחוג לספרות. ואת יודעת אצל מי הן
לומדות? אצל לאה גולדברג."
וכך כתבת למורתך הנערצת לאה גולדברג:
"בבריכה קטנה, בתוך קהל קרפודים
ישנה שושנה צהובה נסתרת.
רק בשל אמץ לבה המפלא
אינה מחפשת ברכה אחרת. הקרפודים."
"קודם היתה רחל, כתב מנחם בן, "אחר-כך היתה לאה גולדברג, ואז
באה דליה רביקוביץ', המלכה הרישמית של השירה הישראלית בדור
האחרון" .

"היא רוצה וניל, הרבה וניל,
תן לה וניל..." " פורטרט. הספר השלישי
תמונית שלישית
שנים אחר- כך כשלך היה חורף קשה הזמנת אותי לסוף שבוע לדירתך
השכורה ברחוב דיזינגוף.
ולמרות שהיית עסוקה מאד , זה היה זמן קצר לפני נישואיך ליצחק,
מצאת את הזמן להכין עבורי עוגת גבינה קרה בניחוח וניל.
לא ידעתי שהווניל סימל עבורך כמיהות לא מושגות: "היא רוצה וניל
הרבה וניל
תן לה וניל. " פורטרט
עד היום אני מכינה עוגת גבינה קרה על פי המרשם שנתת לי אז.
והכנתי אותה לאחד מאהובי שאיננו ובכל פעם שהכנתי אותה היה ריח
הווניל מתערבל בתערובת והייתי וחושבת עליך ועל איך עזרת לי
לבחור שמלה לארוחת הצהריים עם חברי הראשון.
אמרו שהיית מרוכזת בעצמך.
אבל אני זוכרת עד כמה היית מרוכזת בי.
ואילו אני מרוכזת הייתי בעצמי, צעירה הייתי ולא ידעתי ולא
הבחנתי בכאביך ובבדידותך.
שתי בדידויות לאדם.
האחת זאת שנכפית עליו בלית ברירה והשנייה זאת שהוא בוחר בה.
את זאת השנייה אהבת : "אתה רוצה שכולם ילכו" מפני ש :
" אחרי שכולם הולכים
אני נשארת לבד עם השירים,
-----
ובאותה בדידות רצוייה, ה"מחנק בגרון משתחרר" וקסם מתרחש :
"הצבעים נעשים עזים יותר.
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר" ( אתה בוודאי זוכר" הספר
השלישי)

תמונית רביעית:
האם את יודעת עד כמה הערכתי את דאגתך?
שנים עברו. תשע מהן עשיתי בחו"ל. במהלכן קפצתי לתקופה ממושכת
לארץ. היו דיבורים על גירושין.
את חרדת לי. חיבבת את בעלי דאז ובנוסף חששת שלא אסתדר לבדי.
וכששבתי סופית מקץ אותן תשע שנים שמנות ורזות, וגט הכריתות
בידי, סיפרתי לך על כך שברמה העקרונית ארצה לשוב ולהתחתן ,
משום ש"אינני יודעת לפתוח סתימות, לתקן תריסים וללכת למוסך."
"אל תבלבלי בעל עם אינסטלאטור" אמרת.

תמונית חמישית
אולי את זוכרת שנתבקשתי לערוך ספרון של שיריך עבור הסוכנות,
עבור לומדי ספרות עברית בחו"ל.
פניתי אליך ואת עזרת לי לבחור בין שפע השירים שכתבת.
למדתי לאהוב באמצעותך אפילו עוד יותר את יערות הכרמל, שם
גדלתי.
ושמעתי את נעים זמירות שהצטרף אליך:
"דוד המלך הצטרף אלי
אחרי שקם לשוב מן המתים.
כל הימים היה יושב אתי
כטוב עליו לבו נגן זמירות. "( יום ליום מביע אמר, תהום קורא)
האם הודיתי לך על שנתת לי את תרגומי השירים שלך מאנגלית כדי
שאכלול אחדים מהם בספרון שערכתי ושכתבתי לו הקדמה?
באמצעות תרגומים אלה נכנסו לחיי ג'ורג' קמבל היפה ש"סוסו שב
הביתה רק הוא לא חזר" וג'ין המשוגעת ג'ק הפרוע והאחיות
מביינורי.
ושיריך פלשו לציורי. הבובה הממוכנת, ( עד שאחד מגיליונות
ירושלטון 1985 ( כתב עת ירושלמי שיצא בשנות השמונים) הכתיר
אותי בשם "ציירת של בובה ממוכנת") וכף היד הרשעה מככבת בציורי
עד עצם היום הזה.
וכשבאת לתערוכה שלי בירושלים סיפרת לי שבעצם תמיד רצית לצייר.


"אם אתה לא תבוא אלינו
מי יבוא?" ביאת המשיח, אהבת תפוח הזהב
תמונית שישית
את זוכרת שלימדתי שיריך באחד המוסדות להשכלה גבוהה.
חשתי שלעולם לא אוכל להעביר את המנעד העצום שקיים בך ובשקף
שירתך.
ביקשתי ממך לבוא ולהיפגש עם הסטודנטים שלי.
נענית כל כך ברצון.
סיפרת על עצמך. על כך שאת ערה בלילות וכותבת וישנה ביום.
סיפרת שאת כותבת בעט על נייר.
וקראת  להם משיריך.
וכשקראת בקולך המעט איטי וקסום הם שטו עמך למערב הכחול, ושמעו
את הרוח נושבת בחריגים
וחיכו יחד איתך לביאת המשיח.

את יודעת אני אומרת: "חוויה מדהימה הענקת לתלמידי."

תמונית שביעית
את בוודאי זוכרת שביקרתי את מיכל, דודתי הלא היא אמך.
את כבר גרת עם אבי ילדך.
אמי אומרת: "דליה בהריון".
"למות כמו רחל אני רוצה" את כותבת. שנים מאוחר יותר יספר חנן
פורת שבכמיהתך לילד את, החילונית, עלית לקברה של רחל והשתטחת
עליו וביקשת לך בן.
והנה נפקדת והרית וילדת בן. והגדרת מחדש את האהבה:
את שואלת את עידו "מה זאת אהבה"
ושלא כבשירו של ביאליק שבו אין אהבה והשאלה היא רטורית, אצלך
יש אהבה ויש תשובה:

את משיבה בעצמך:
"אני יודעת מה זאת אהבה.
למשל, אני אוהבת אותך."
האהבה האבסולוטית של אישה וגבר גבר ואישה שלה כמהת בשיריך
המוקדמים ושאיננה מובטחת,  מתחלפת באהבה שאיננה חולפת לבנך,
פרח לב הזהב.

"וזה ההסבר על דרך הטבע:
חשך על פני תהום.
ושם המקום נקרא עולם
על דרך ההעלמות." (על דרך הטבע , שירים חדשים).

תמונית שביעית
ינואר 1995.
עיני מסומאות מדמעה.
איתמר בכה כל הלילה.
כל הלילה.
רמי דהומה.
אחי בכיסא הגלגלים.
טומנים את אמי, דודתך, באדמה.
את מאחרת כהרגלך.
הטקס כבר כמעט תם.
את באה עם זר אבל ענק, המכסה כמעט את כל כולך.
משקפיים כהות לעיניך שעדיין דומעות.
את אומרת. אבל אני לא שומעת.
תמיד נשאת את כאב האחרים.את דמעת העשוקים.את כאב המגורשים.
את מות החיים.
את ידעת שאמי נפלה כל חייה ממטוס בלילה ושרק אלהים יכול היה
להרים אותה.
רק את יודעת לספר על סוף הנפילה.
רק את.
לא ידעתי עד כמה קרובה היית אליה.
לא ידעתי.

תמונית שמינית
מסגרת ללא תמונה.

את אובדת לי בגלל משך החיים.
חייך נקשרו בתל אביב , העיר ה"ים תיכונית... והיא אינה ראויה.
אינה ראויה לאהבה או לחמלה." ( שוכבת על המים, אמא עם ילד)
נפשך נקשרה בנפשה בגלל משך החיים.
ואני בגלל משך החיים נדדתי. ויום אחד מצאתי את עצמי בשלהי חודש
אוגוסט 2005, בסניוייל שבקליפורניה. בגלל משך החיים. בגלל משך
החיים.
ופתחתי את אתר אחד העיתונים הישראליים וראיתי שאבדת ולא רק
לי.




"ובחמר הזה האפל נטבעו כתמים של אור...
והם כמו שמן המור נגרים" כתמי אור...

ואת כתמי האור האלה השארת בי וברבים אחרים.