מדברי הביקורת:
"תיאור יסורי הכתיבה
כמטאפורה למין
מאפיינת את שירתו בת זמננו
של דבש חרובים

הפרשנים חלוקים ביחס לשאלה
האם ומתי יושלם המעבר
משירה מאוננת
לשירה מזיינת

כתיבתו בימים אלה היא הישרדותית
שואתית כמעט באופייה
כזו שמגיעים אליה כשכבר לא נותרת ברירה.
נראה שהוא עצמו מתעקש להישאר בשלב הגעגוע
(ביטוי שנגנב ממורו הרוחני של
מורו הרוחני בתחילת הדרך,
דוד אבידן,
בלי התחשבות בזכויות יוצרים)
כתיבה מתאמצת, מזיעה, עקשנית
מחפשת נחמה
דומה שהמוטו שלו בזמן האחרון הוא
'כשאין מה להגיד
כותבים שיר ארס-פואטי'

אני רוצה לתת לך שיר במתנה
אני רוצה לאהוב אותך במילים, במעשים
במגע
לא כל כך משנה לי איך
אני רוצה לעשות איתך אהבה
אני רוצה להיות איתך רגע
בלי שום דבר מסביב
אני רוצה לבכות בתוכך
לנגב את הדמעות שלך
לתת לך בטחון,
אני רוצה שתצטרכי את הביטחון שלי
אני רוצה להרגיש אותך חלשה
שתזדקקי לי
ושאתן לך את כולי

אהובה שלי,
האהבה שלי אלייך
מתחבאת כל הזמן מאחורי ההיסוס
סלחי לי, יפה
על השירים שלא נכתבו
ועל הרגע שלא נוצל

בכתב העת לביקורת שירה 'ספסלים'
טען הפילוסוף שרגא לייבניץ
ששירתו של חרובים נלחמת נגד עצמה
ואכן, קשה להשתחרר מן התחושה
שלכל שיר שלו מוצמד שעון חול
וכשיאזל, ייסתם הגולל על כל כתיבתו;
כבר באותו גיליון משיב ההיסטוריון אבנר ששון
שהפילוסוף לייבניץ מזמן צריך היה להיות מושלך
לפח האשפה של ההיסטוריה;
קופץ האקולוג יהויכין שפריץ
ויוצא נגד קלות הדעת בה מתייחס ההיסטוריון
לבזבוז חומרי גלם כלייבניץ;
ואיש הניו אייג', דודו סביון
מחבק את כולם
ומקיא על עצמו במקלחת

חרובים עצמו התייחס לביקורת כלפיו בראיון
שנתן למגזין 'כפייה דתית'
וכשנשאל מה צופן העתיד
ענה במילים סתומות:
"פחות עייפות, יותר כאב בטן"

נדמה לי שאני מתקרב לפתרון הפזל
החוכמה היא להיחשף בגלל שאתה רוצה ולא
מתוך מחויבות כי עם כל הכבוד
אני כבר לא בן שתים-עשרה ולא חלה עלי
חובת הדיווח לאימא על כל מה שאני חושב

בערב יום העצמאות הקודם נסענו לבית הוריי
לחגיגה המסורתית שבה הם מזמינים את חבריהם מהשכונה
אוכלים בשר ושרים שירי מולדת
(בסוגריים כמה שורות של הסתייגות אידאולוגית צינית מהלאומיות,
מיום העצמאות, מטקסים בכלל ומכל משפחה בפרט
כדי לנקות קצת את רגשות האשמה;
לעזאזל, אני אוהב את המשפחה שלי)
חילקנו הזמנות לחתונה, כולם התרגשו,
היינו מפוחדים מעט ואופטימיים
(בין האורחים היו מיכל ומייק, בימיהם האחרונים כהורים לשלושה
ילדים
קצת לפני שבתם האמצעית תמר נתנה את מופע הסיום שלה
ולא חזרה להדרן)
כמה ימים אחר כך, ל"ג בעומר,
אנחנו תולים שלטי הכוונה למסיבת החינה שלנו
על תמרורים בגן יבנה
בערב חוגגים, תחפושות, ממתקים, רקדנית בטן
עשן מדורות הילדים מכל עבר
תחושת מחנק קלה בגרון
נפרדים מהאורחים בנשיקות, נראה אתכם עוד שבועיים
בחתונה, מסבירים לדודות דרך איפה הכי טוב לנסוע
עולים על הכביש המהיר, הבטחנו לנסוע בזהירות
בדרך טלפון מאבא שלך:
"איפה אתם מבחינת הדרך?"
צוחקים קצת, מגיעים עייפים הביתה
פותחים מתנות, מניחים את קערת הממתקים על המקרר
שנזכור להביא לחברים מהעבודה
נפילת מתח קלה של אחרי, החגיגה האמיתית עוד לפנינו
ויש עוד דברים לארגן
הולכים לישון, קמים בבוקר לעבודה
טלפונים לרב, לצלמים, לתקליטן
עדיף להשאיר פחות דברים לרגע האחרון שלא יהיו הפתעות
ההורים נרגשים, אביך מחלק הזמנות
קצת לא מרגיש טוב, הולך לישון
קם בבוקר חולה, מתקשר לעבודה שלא יגיע
מפרגן לעצמו יום פינוק במיטה
חוזר לישון עוד שעה,
נופל על הרצפה ומת

הלכתי לפיצוציה לקנות צנוברים
בסוף לקחתי שוקולד בטעמי מסטיק ולימונדה ואגוזי מלך
המוכר שהיה שם (חדש במקום) שאל אותי אם אני מכין מרק
אמרתי לו שאני מכין סלט
הוא אמר שאני הראשון שקונה את השוקולד הזה
עניתי: "מישהו צריך להיות הראשון"
ובדרך חזרה חששתי שבגלל שאני לפעמים מדבר לא ברור
אז הוא חשב שאמרתי לו "תסתום את הפה שלך, חתיכת ערבי מטונף
ואל תפנה אלי בכלל ביום כזה. בצפירה עמדת?"
ופחדתי שהוא לא ירצה לראות אותי יותר
אחר כך אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני
והמשכתי ללכת הביתה שקוע במחשבות.