תהומות של עצב, הרגשת פעם?
אתה מביט למטה, בתוך הלב שלך, ויש שם חור שנפער לפני זמן רב.
תהום.
אין לו סוף, לתהום הזה. אין לו תחתית, הוא ריק לגמרי לכל
עומקו. ואת כל הריק הזה ממלא עצב גדול. עצב שאי אפשר לתפוס, אי
אפשר לגעת בו, אבל הוא שם. כמו ערפל. כל כך נוכח, שולט בכל, אך
בלתי נתפס.
הוא נהיה עמוק יותר ויותר, משתלט לך על כל הגוף, עד שכל יישות
שלך הופכת להיות אותו עצב. אותה תהום. זה עמוק יותר מהקיום
כולו, חזק יותר מבריאת העולם.
כואב, כואב, כואב.
ואתה לבד.
בכל העולם הגדול אתה נמצא לבד, טובע בתוך תהומות העצב הללו,
הייאוש, החידלון. ואתה רק רוצה למצוא מישהו, מישהו אחד שיביט
בך ויראה.
יראה שאתה קיים. יראה לך בעיניים. וייגע לך בידיים חשופות
בעצב.
ייגע, וירגיש.
הוא לא יציל אותך, אתה יודע את זה, אבל כשהיד שלו תיכנס לשם,
לתוך הערפל, היא תזיז את האובך כמו בחוק ארכימדס ותתפוס מקום
משלה. ובמקום הזה שהיד שלו ממלאת העצב לא יוכל להיכנס. ואתה
רוצה שהיד שלו תישאר שם בפנים כמה שיותר, לשמר את הפינה הזו
שאליה התהום לא יכולה להתפשט.
תהומות של עצב, אתה מבין אותי?
אני תהום של עצב. |