|
הערב הזה
הדמעות חונקות
עומדות בקצה הגרון
מאיימות
מלהתפרץ החוצה
אתם אינכם עמנו
כך הלכתם
צעירים ותמים
לבלי שוב
קולכם
חסר הוא
בקירות הבית
המבקשים אתכם
מבטכם
זועק הוא מהתמונה
הממוסגרת
שעומדת לבדה בחדר
הריק
כל כך הרבה
אימהות כואבות
אינן יודעות מנוח
מלחשוב עליכם
מלדמיין דמותכם
המדים המגוהצים
נותרו תלויים
מיותמים
והמיטה המוצעת
עוד מחכה
מחכה שתשובו
אך לשווא
(נכתב בתאריך ד' באייר תשע"א, ערב יום הזיכרון) |
|
|
אתה מגמגם,
מותק. אולי תקצר
קצת את "שלח את
כל החבר'ה שלי,
לפני שאני מביא
עליך עשר מכות"
לפני שאתה הולך
לפרעה?
הגורו יאיא,
ביעוץ תקשורתי
למנהיג כבד פה
וכבד לשון. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.