הערב הזה
הדמעות חונקות
עומדות בקצה הגרון
מאיימות
מלהתפרץ החוצה

אתם אינכם עמנו
כך הלכתם
צעירים ותמים
לבלי שוב

קולכם
חסר הוא
בקירות הבית
המבקשים אתכם

מבטכם
זועק הוא מהתמונה
הממוסגרת
שעומדת לבדה בחדר
הריק

כל כך הרבה
אימהות כואבות
אינן יודעות מנוח
מלחשוב עליכם
מלדמיין דמותכם

המדים המגוהצים
נותרו תלויים
מיותמים

והמיטה המוצעת
עוד מחכה

מחכה שתשובו
אך לשווא






(נכתב בתאריך ד' באייר תשע"א, ערב יום הזיכרון)