שמעתי את קולך.
פעם אחת בלבד.
ברדיו.
מספידה.
לא הייתי קרוב אליו.
לא נכחתי בהלוויה.
היינו מכרים לרגע.
בשיחות ראשונות של טירונות.
כל אחד ושאיפותיו.
סיירת.
דרגות.
מצוינות.
קראתי על מותו בעיתון.
סמוך ליום הולדתי הראשון באזרחות.
נשאר בקבע.
הגשים.
דרגות.
שרשרת מטענים בלבנון.
תקלה.
זכורה לי בפרט שיחה אחת.
'מצוינות', הוא אמר, 'משהו שעושים, לא משהו שמדברים'
הוא עשה.
עברו כמעט 17 שנה.
אני זוכר את השיחה.
זוכר פחות את הפנים.
היה גבוה ממני בראש.
זוכר 'מצוינות'.
זוכר את קולך היטב.
ברדיו.
מילים שנצרבו לי .
רצית לבנות איתו חיים.
אני מניח, מקווה, שבנית לך חיים.
שאת רעיה ואמא.
אני אבא לילדים עכשיו.
זוכר שאז דיברתי מצוינות.
הוא עשה.
ואתם נגעתם בי.
ורציתי לומר לך.
כבר 17 שנה כמעט.
למצוא אותך ולומר לך.
הוא לימד אותי מצוינות.
במשפט.
את חתמת את השיעור הזה על לבי.
בהספד.
ביום הזיכרון הזה,
אני כותב לרשות הרבים.
ולו מהטעם שאולי את לא רוצה לדעת.
שאולי המילים שלי לא ייטיבו עם המשא שלך.
הספדת אותו.
אמרת שרצית ללדת לו ילדים.
'ניתאים קטנים' אמרת.
היום אני אבא.
טוב ככל יכולתי.
בזכות משפט שלו.
בזכות הספד שלך.
08/05/2011 20:30
|