שוב פעם אמצע
היום.
ער.
כבר לא חושב עלייך
יותר.
גם לא כשהשורה נכתבת על הדף.

מתחמק מעוד יום במשרד.
הצבע על הפנים לבן-ערפדי.
האדמה רועדת לי מתחת
לסדין.

אני רוצה להיזכר בך,
ולא יכול.
לא כשאור יום בחלון.

מגיף את התריסים.
כבר צהריים ושלושים.
איך עוזרים ליום לעבור?
פעם הזמן מיאן להאט ריצתו,
ועכשיו רק לישון ולישון.
וגם זה נהיה מורכב.

עד שבסוף קם מהמיטה,
מחפש משהו,
מסתובב בין חדר לסלון,
וזה נותן לי רגע מנוחה,
אני כמעט משתדל שהרגע לא ייגמר,
שאני לא אמצא אותה אף פעם.

החולצה במייבש אני נזכר.
ואז אני לובש אותה,
קטנה ממידתי,
כבר אין לה את הריח שלך.
מזמן לא.
החולצה שנתת לי ללבוש בפעם הראשונה שישנתי אצלך,
עוד זוכר איך התפוצצת מצחוק כששמתי אותה עליי,
וכמעט שהורדתי אותה ברגע ההוא,
אבל איכשהוא לא.
ועכשיו היא שוב עליי.

חוזר למיטה,
להעביר עוד כמה שעות עד הערב.
כשתחזרי אליי.
מצחיק שהזיכרון ככה גחמני,
ויש רק דבר אחד שמפחיד אותי,
מתגנב בין קרני האור שמנסות להסתנן לחדר בין התריסים -
ערב אחד כבר לא תחזרי.