אני חושב שהיא נפלה מהתקרה, משקפיי-שמש כהים, חולצות בטן
משומנות. אני לא יודע מה לקנות לארוחת בוקר צהריים ערב, גם
אבנים אמרתי אפשר יהיה לאכול. אתה לא באמת מתכוון לאכול אבנים,
נכון? תופתע מה אני מסוגל לעשות. אם מכניסים אבן עם תבלינים
ומים ובצל ותפו"א ועוד כל מיני עדשים יוצא מרק מקסים, את האבן
אתה יכול להעמיד על הראש, גם ככה הראש שלך נהיה אבן מכל הבירות
שהאכלת אותו. הם מדברים הרבה ויותר מדי. אתה תהיה סופר מצוין.
אני מתהלך כל היום בין שיטפון לריק, אתם לא תגידו לי איך
לחיות. אתם לא תגידו לי אמרתי לך. אני יודע מה אני בחרתי, אני
לא מתחרט, אפילו שלא טוב לי, יכול היה להיות יותר גרוע. אני
אמן באיך לחיות את החיים של הרגע. אז אם אני אפסיק לעשן, כן,
אהיה פחות מודאג. אחרי הכול מי רוצה שבץ או שיתוק. אבל אתה
אוכל את הסיגריות כמו סוכריות. אתם לא תגידו לי סוכריות, לא
טוב לשיניים. עד לא מזמן היו לי הרבה כאבי שיניים, הורידו לי
שתי טוחנות. אתם לא מסוגלים להעריך את עצמת הכאב וחוסר-הנוחות
בכאב שיניים. אני יושב בשקט, שותה קפה, ומחפש סיבה לריב. תמיד
אני מוצא סיבה לריב, אני אדם יצירתי. אז אני רב עם כל העולם
ואבא צורח עליי שאני ממזר בן ממזר, אפילו שהוא לא, ומדבר אליי
כמה אני חרא והלוואי היה משפריץ אותי לקיר במקום לגמור בקוס של
האימא שלי. ואז הוא מביא את הפטיש, החגורה והמחבת ללמד אותי
שיעורים בכיבוד אב ואם. במיוחד אב, כי האם הלכה רחוק מאוד ולא
נראה שהיא תחזור בקרוב.
אז לפעמים אני מאונן. אני גומר כמו כובש על חצי יבשת. אתם לא
תראו אותי בוכה, אם אני בוכה זה בשקט ואף אחד לא רואה, חוץ
מהעלומים, שהם כל מיני ישויות שמסתובבות ועושות רישומי עולמות
עליונים. אני לא בז למשחק אותו אני מכנה חיים. אני רק הולך לפי
אמות המידה שלי, מי שלא מבין אותם שלא יבין, זה לא אומר שהם
טיפשיים. אמת שלי זה לא אמת שלך. כל אחד יש לו מוח אחר. אני
רואה עץ, אתה רואה את אותו עץ. אבל בתוך המוחות השונים שלנו
אנחנו לא רואים אותו עץ. כל אחד רואה אותו אחרת, כל אחד רואה
עץ אחר. כי אני רואה פירות ואתה רואה שלכת. כי אני רואה
שורשים, ואתה רואה גלגול נשמות - אדם שהתאבד והפך לעץ. כי אני
חושב כמה מחברות כתיבה אפשר לעשות מהעץ הזה, ואתה חושב כמה צל
הוא נותן. כי אני חושב על העיגולים בבסיס שלו ומה גילו, ואתה
נזכר בנסורת שאכלת בנגריה. כי העץ מראה לי התמוטטות של מערכת
החיים הקיימת מאז ועולם, ואתה רואה את התקווה של חיים חדשים על
פני אדמה לא מדושנת.
אני אשמח לעשות איתך ילדים, אישה, אבל אין לי את הציוד. הזין
שלי מסמורטט מחוסר-שימוש, ואת הביצים שלי הורידו מזמן וזרקו
לטוחן-אשפה. אולי בגלגול אחר אני אראה אותך ואת אותי, ויהיה
לנו טוב. בינתיים אני סתם נוד על פני כדור הארץ הזה, כמו כולם,
לפני הזמן בו אמורה לבוא מהפכה קוסמית על העולם.
תני לי שקט, המוח שלי עם חורים. אולי היה לי אבל עכשיו כבר
אין. אי-אפשר לסחוט יין מאבן. גם מים אי-אפשר. אני אביא לך את
כל האוקיינוסים אם היה אפשר, אבל בקושי אני מסוגל להתמודד עם
פחית בירה קטנה שמסובבת לי את הראש כמו פורפרה. את היית פה, את
יודעת. את כל המהמורות בדרך, את לא בת 12. אני מסתכל לכם
בעיניים, כל אחד בא, דופק בדלת, רוצה חתיכה מהתחת שלי. אם כבר
להיות כנים - תבואו עם סכין קצבים. את הראש שלי תתלו על עמוד,
אני אחייך אליכם כל הזמן עם כובע ליצן על הראש ומשקפיי-שמש
כהים, רק אל תבואו בטענות.
גם היום אבא שפך מנוע, וגם אני. כל היום הכבישים, כל היום
בסהרוריות אחרת ממזג-אוויר נעים ופעלתני. בסוף היום אני חוזר
הביתה, אני משליך את עורי המלאכותי על הספה והולך להרביץ מקלחת
חמה. אחר-כך אני יוצא ורוקד טנגו. את יכולה לרקוד טנגו איתי,
אבל אל תצפי.
זה שובר לי את העצמות, אבל צריך לחיות. מי האידיוט שילך ויחפור
את קבר מוחו. אני לא אתן לעצמי לזה לקרות. אבל כל המטאטאים וכל
הכרוביות באים והולכים, כל הזמן באים והולכים. הם לא מתעקשים,
לא שואלים, כי לפרט בארץ הזאת אין זכות להשמיע את קול זעקתו.
אנשים נלחמים פה עם חרבות, אז למי יש זמן ללב קצת כואב וללחץ
על הנפש כשאח שלו מת, וסבא שלו התאבד, וסבתא שלו שבוית מלחמה,
ואחיו הבכור רוקד בלי רגליים על כיסא גלגלים.
אבל אתם יודעים את כל זה, אני רק מזכיר. את השוקו החם עם
הקרואסון ליד ההסקה או התנור החשמלי. בסרטים או אולי בספר הם
יושבים ליד אח בוערת. תראו לי בבקשה ממכם, כמה אח כזה יש
בישראל. אנשים לא עושים אמבטיות, הם עושים מקלחות. אין זמן
לשבת כמו בובה לתוך המים, מה אין לנו מה לעשות. אם כבר ג'קוזי
עם כוסית וקוסית, ואיזה מסך טלוויזיה מהבהב על עמוד אבן או
תקרה. אני אוכל את תענוגות החיים, אתה תעבוד בשבילי. כל העבודה
שלי זה לחתום על הצ'קים שאני נותן לך, ומקבל תמורתם ותמורת
עבודתך פי שלושים, ויש עוד מלאן אנשים כמוך אצלי, אז תכפיל.
בסדר גודל כזה הדברים הולכים, גונחים, ונגמרים לאט. גם בלי
לשאול, גם בלי לחוות. אני יכול לכתוב את מלחמה ושלום, רק תנו
לי טריליון שנים לתופף על המקלדת.

אתה שותה את הבירה השחורה עם קצת קוקאין. המוח שלך בסרטים. אתה
אוכל שוקולד בחבילות ומחרבן מיץ אשכוליות. אבל למה אתה לא בא
אליי, לדפוק את הראש בזיזים של הסלעים ליד. אני מחרבן בקשת של
צבעים, וזה לא מזיז לאף אחד. אז אני הולך, גם אני עושה את זה
לפעמים. חוצה את המסילה הארורה ומביט לשמיים מאיפה תבוא
הישועה. נצנצים מבליחים שמיי אודם ואש. אני לא רוצה להיות
אחשוורוש, ולא מלך כמו אלביס פרסלי או כמו נשיא ארצות הברית
לשעבר או שלא לשעבר. אני מפליץ את הנודים שלי, ולאן שייקחו
אותי רגליי שם אני נמצא. בבוהק שמש רטובה אתה תציע לי שוב פעם
מעט קורט קינמון, שורת קוק, ומשקה בטעם של בנזין. גם החזקים
ביותר אוכלים אותי לסעודה אחרונה של שבת. אני לא זז, אתה אומר
לי ואני לך. אבל העולם זז כל הזמן סביב השמש, והירח מתגלגל כמו
בלון מסביבנו כשאנחנו שוקעים בשביל-החלב של הטמטום הנצחי. אולי
יום יבוא ושמש עוד תזרח, לא רק בעינינו, גם בנפשנו. הרבה זמן
לא יצאנו לשטח, מי זוכר מה זה טבע. טבע זה גן-ציבורי ליד הבית,
או עץ הברוש שלא מתכופף אפילו בשלג.
אתה מדבר אליי, אני מדבר אלייך. זמן היה לנו בשפע, אם תמצא זמן
להרוות את הצימאון שלך, גם בשבילך, גם בשבילי. אבל אנחנו לא
זזים למקומות מיוחדים. רק אתמול היא השליכה עליי את מגף הסאדו
שלה. היא לא עושה סאדו, אבל המגף מסמל כוח פשיסטי. בדרך כלל
אני לא מתלהב מדברים כאלה. אם זה היה מגף חום הייתי אומר
מערב-פרוע, אבל הוא שחור ועשוי עור, עם עקבים גבוהים שטוחים.
מקופל למעלה כמו שוטרי מדינה, וזין על ה.... אבל אני לא זז
מ-פה יותר מדי. הם לא מבינים אנשים כמונו יותר מדי. אנחנו
נעולים על הטיפה המרה. מי ייקח את זה מאיתנו. מי ייתן לי את
השטח שלך, ולך את שלי. מי ינעל אותנו בגן-עדן של שוטים, כל עוד
הזמן הולך ומיד חוזר, אני לא מדבר איתך מה לא טוב לך, את זה
אתה צריך לעשות. בשביל לראות סרט תרכיב משקפיים כחולות. אני
אשמש לך כמנהיג לעת מצו.
גם הרוח והריח וכל מה שיש בה ובו, הם לא נפגשים. אני אוכל את
האוכל את הביצים האלה, זו ארוחת הערב שלי. חלומות מסויטים, לא
טוב ביצים לפני שינה. אז אנחנו גומרים את שאריות האוכל בכוסות
חד-פעמיים, והולכים לנטרל את הזין שלנו מהשתן ולשטוף את עצמנו
במקלחת, לא בריא להיות מלוכלך. בנות לא אוהבות את זה. אתה נפגש
עם מלאך המוות, מנהל איתו שיחה קצרה. מסיימים בכוס קפה ולחיצת
יד. היה לך את כל הזמן שבעולם להיות הסופר-מן של המונולוגים
האישיים-חברתיים, עכשיו אתה יושב ב-צל. קוטף ענב מהכרם, אוכל
עגבנית. עגבנית רבותיי זה שם נרדף לרוח שמפעמת במסדרונות
הממשלה. הם מגישים לך קציצות עם תבלינים עשויים היטב, בשר מלא,
פרה רכה, עגלה, בקושי נולדה. הבשר שלה רך כמו מצע מים. מחליק
בגרון כמו דג. אבל את האוכל הזה אתה דוחה משום מה. מה אני אגיד
לך, אתה נשאר לבד. זה לא יום טוב לקום בבוקר, אתה אומר. אבל
אני אקים אותך עם שוטים ומגלבים. הריח של הבשר הנא שלך לא עושה
לי את זה.

זה עושה לי מה שלא עשה לי אף-פעם. אני מתעורר וחושך עליי, אני
לא יודע איך נראה הגן הציבורי והגן הפרטי ואיפה שמים את הזבל.
בתוך כל הבלגאן אני מחפש לי דרך אל השורשים, אל השירותים, אל
הטלת השתן המשחררת את השלפוחית. את כל נהרות בבל אני מטיל אל
האסלה לשטוף את הנוזל הצהוב, המחליא. גם אני שוב לא יודע מתי
נולדתי ומתי אמות, ושוטף-רוחץ-נוטל את הידיים בכיור איפה
שהייתה הסתימה שבגללה קיללו אותי 3 שעות רצוף וכלאו אותי
במרפסת רק עם סיגריות וקצת מוזיקה. אבל אני לא יישן בעצם, אני
ער, ואני הולך את שביל החלב אל הסיגריה ושואל שוב ושוב איך
לעזאזל היום הזה ייראה. הם לא מתחשבים בי, מעולם לא התחשבו.
אולי אם הייתי אסקימוסי היו מתחשבים בי, אבל אני כושי ולכן אני
מגורש מ-כל עין. אני מדליק את הסיגריה וכמו תמיד זה לא יום טוב
לעשן. אני תוקע עוד מסמר קטן לארון המתים שלי או חופר עוד טיפה
מבור הקבורה שלי. אפשר להגיד כל דבר. יש אנשים שהולכים
לבית-הכנסת בבוקר, או מתקלחים ויוצאים בסביבות 6 בבוקר לשבת על
ספסל ולעשן סיגריה או לטייל עם הכלב. גם אותה אני רואה מטיילת
עם הכלב. אני רואה אותה כל שעת ערב מוקדמת, אני לא רואה אותה
בבוקר, אבל אולי גם. היא נראית כמו בחורה חזקה עם מטרה, לי אין
זמן וכוח לנסות להבין או לחדור את השריון, ובכלל למה לי. "איזה
יום יפה," אתה אומר לעצמך, כלומר אני, ומכין את הבוץ המגעיל.
"איזה בוץ טעים," אתה אומר לעצמך, כלומר אני, ושותה את הקפה
המגעיל. אחרי זה אתה מקיא באסלה אבל העיקר ששתית. ואז אתה פונה
לנגן הדיסקים ושם את הדיסק ההוא, או הזה, הוא זה ש-. כל מיני
דברים חגים בחדר, אני מקווה שהם יחוגו לעד, למרות שאני משקר
ואומר שאני צריך אותם דוממים. כי זה מה שאנשים מצפים ממני
לשמוע. אבל לא, אני רוצה ומייחל שיחוגו כל הזמן, כמה שיותר, זה
עושה לי טוב. אני מטייל בין כל השלכת התודעתית ויש לי חגיגה
בראש של חשמל ומים, שום דבר לא משתווה לזה בגבולות של האדם
והעולם. בכלל יום-טוב זו מטרה שהולכת לפעמים ולא מראה את
פנייה, אבל אני לא מוותר, ונאבק אפילו על פירורים. כשאין כבר
מה לעשות, כשהכול אבוד, אני פורש לישון. אני יישן גם באמצע
היום. יש פערי ערכים בין הדורות והם יגידו לי שאנשים לא ישנים
ביום, אנשים עובדים. אבל זה לא מה שקורה בממלכה שלי, ואנשים
אלה הם דור אחר שעוד מעט הולך ונגמר, ואז כולם יישנו ביום
ויאוננו בלילה, שזה הכי טוב. גם אני מחפש את הנשמה שלי, וכשאני
מוצא וזה קורה, זה מים וחשמל, מלווה במוסיקה. את כל זה אני
מספיק מפוקח להנציח במילים. כי אני יודע שזה ילך, זה תמיד
הולך, ומה נשאר מזה אם לא זיכרון, ומילים מזכירות, משאירות
סימן. נדמה הכול בבל"ת, ואולי זה נכון, אבל אני לא רואה פה
משהו אחר לעשות. הרי אי-אפשר, לא עולה על הדעת, ללכת ולישון
סביב השעון. וגם אי-אפשר ולא עולה על הדעת לראות טלוויזיה 8
שעות ביום, או להאזין למוסיקה 16 שעות ביום על קפה וסיגריות.
אז מתברגים למערכת, לוקחים או מקבלים תפקיד ומטרה, ומתחילים
לגלוש על הגלים וללכת בשבילים. לפעמים נופלים מהגלים, לפעמים
מאבדים את השבילים, אבל מתעקשים, מוצאים אותם שוב, וממשיכים.
אף אחד לא יודע למה. אף אחד לא יודע איך. אבל זה תפקיד ותפקיד
יש למלא. וכל זה שוב חוזר לאלוהים שיודע את התועלת בכל תפקיד
ותפקיד, בעוד האדם בעל התפקיד הולך וגולש בחשיכה. אבל אם יזכור
שיש לזה תכלית, וההוא למעלה יודע אותה, רוצה בה, מוקיר אותה,
אולי אפשר יהיה ביתר קלות לתפוס את הגל, לעלות על השביל,
ולהתעקש עליהם. אחרי הכול, מה אמר שאנשים ללא כיפה הם חול?