המבוגרים אמרו לי שקוברים אותה הלילה - וחשבתי שהם מנסים לעבוד
עליי, כמו תמיד, למרות שלכולם היו עיניים נפוחות וטישו מעוך
ביד - אז שאלתי אם זה בגלל שעד מחר היא עוד עלולה להתחרט. אבל
הם התכוונו ברצינות, כי דיברו על זה כולם במוצאי החג וקיבלו
החלטה - כשאני הסתובבתי ברחובות - שהיו ריקים כי בלילה, כשהחג
התחיל להתקלף גל החום התעלף מעצמו והאביב התחלף כל כך מהר
בסתיו שכולם נבהלו ונשארו בבית. אבל ככה זה עונות מעבר, הסבירו
לי - וככה היא הייתה רוצה - ואני שאלתי אם זה בגלל שלא אהבה את
השמש ולכן תמיד יצאה מהבית עם חתיכת קרטון ביד, כי אם ככה אז
מחר בבוקר צפוי להיות מעונן ואולי אפילו יטפטף. אבל אם הייתי
מכיר אותה יותר טוב, רמזו - כאילו שזו אשמתי שאותי היא לא
הייתה צריכה לגדל והכי הרבה ביקרתי אותה רק פעם בשבוע - הייתי
יודע שזה שנסיים עם זה כמה שיותר מהר, שרק לא תכביד עלינו. אבל
את המחלה לא הזכירו - זו שבשנים האחרונות ניסרה לה במוח, כך
שלא ידעה מספיק בשביל לרצות וגם אם ידעה ורצתה לא יכלה לומר -
כי המבוגרים כולם מתים מפחד שגם אצלם זה בדם, או שאולי בגלל
שהם כבר שכחו. אבל אני לא, אז שאלתי איך יודעים כזה דבר - ואם
כשאני אהיה אחראי לקבור מישהו גם אני אדע מתי הוא מעדיף להיקבר
- ובכלל, איך אדע שאני אחראי, מישהו יבוא ויאמר לי, שעכשיו
תורי? אבל אולי זה בכלל יהיה תורך, אמרתי לאחי, שאסף אותי
באוטו - ושאלתי אותו גם מאיפה הוא יודע את הדרך לבית הקברות
בחולון ואם הוא יודע את הדרך לעוד בתי קברות - ואחי שתק קצת
ואז אמר שזה משהו שלומדים מנסיעות ללוויות ואזכרות. אבל אני
כבר צריך לדעת את זה לבד ואני צריך להפסיק לשאול שאלות שאני
יודע את התשובות להן בעצמי - אחי הוסיף פתאום - ואני לא ידעתי
למה אנחנו קוברים אותה בלילה.

המבוגרים שאלו אותי אם זה מפריע לי ואמרתי שלא, שזה דווקא מוצא
חן בעיניי, כי זה כמו הרפתקה - כאילו אנחנו שודדי קברים בחיפוש
אחר אוצרות, גנבי לוויות - ומיד השתיקו אותי ואמרו שזה לא דרך
לדבר ושלא צריך לשפוט. אבל אני בכלל לא התכוונתי ברצינות, כי
ידעתי שממילא לא יהיו אוצרות בבית הקברות של חולון, בגלל ששם
קבורים האשכנזים העניים, אז לא יהיה שום דבר לגנוב, חוץ מאת
עצמנו זאת אומרת. אבל למה אני מתכוון, שאלו - ואחי ביקש ממני
להפסיק לקשקש, לפחות עד שזה יסתיים - למרות שהוא לא ידע להגיד
מתי זה יהיה בדיוק, כי השעה כבר הייתה רבע לשתיים עשרה והיינו
אמורים להתחיל באחת עשרה. אבל עדיין חיכינו, למרות שלא היה תור
ורק השם שלה הבהב באדום על הלוח האלקטרוני, מחוץ לאוהל מועד,
מתחת לירח מלא, צהוב וגדול - כמו המנורות-נייר-אורז שהיו
תלויות בחדרים שלנו, אמרתי לאחי, שכבר לא ענה - ובינתיים
המבוגרים עמדו בחבורות ודיברו בשקט, ממש בלחישה - ובכל פעם
שניגשו אליי לומר שלום או תנחומיי עניתי בקול חזק מדי והרגשתי
שמסתכלים עליי. אבל לא עליה דיברו: התפעלו מכמה שהחבר'ה קדישא
יעילים, כי מיד בצאת החג כבר הביאו את הטפסים ואספו את הגופה
ומצאו את החלקה וקבעו את השעה - וזה מזל ששירות ציבורי אחד
במדינה הזאת עובד כמו שצריך, גם אם זה כבר אחרי שאתה מת, כי
לפחות ככה אתה יודע שלקרובי המשפחה שלך לא יהיה בלבול מוח - זה
מביניהם שתורו להיות אחראי, הוספתי - ושתקו. אבל אז אמרו גם
שזה דווקא מתבקש כי ככה נהוג אצלם, כלומר אצלנו, כלומר אצלם,
לקבור לכמה שיותר מהר, לא להלין את המת - ושאלתי אם זו הסיבה
שאנחנו קוברים אותה בלילה, כמו חילונים שנזכרים בדת כשזה נוח
להם - ושוב שתקו. אבל מיד הזכירו לכולם שאסור לשבת שבעה לפני
צאת החג השני - וכשאמרתי שזה טוב שלא צריך לבטל את התוכניות
לחול המועד, עד שיש קצת חופש, שתקו בשלישית. אבל אז עברו לדבר
על המשמעות של מוות בליל הסדר, שכולם הסכימו שיש ולכולם היו
סיפורי קבורה על קרוב-של-חבר או בן-משפחה-של-קולגה, שמוסר
ההשכל של כולם היה יציאה מעבדות לחירות. אבל מי יוצא לחירות לא
אמרו, היא או אנחנו - ושאלתי אם זו בעצם הסיבה שקוברים אותה
בלילה, ממהרים כמו בצאת ישראל ממצרים - ושוב, רק הוסיפו שמה
שבטוח הוא שמעכשיו הלילה הזה, מכל הלילות, מקבל משמעות מיוחדת
עבורנו - ולא אמרו אם טובה או רעה. אבל אם בשנה הבאה לא ארצה
לבוא לסדר, אמרתי לאחי כשכולם כבר נכנסו פנימה למרות שעוד היה
זמן לסיים את הסיגריה והוא אמר שממילא אעשה מה שאני רוצה. אבל
לאן בדיוק אני מתכוון ללכת, אחי שאל אותי והרגשתי שהוא מזלזל -
ועניתי שאולי בשנה הבאה בכלל לא אהיה פה ואחי עיקם גבה וסימן
שניכנס.

המבוגרים נתנו לי כיפה, אז שמתי אותה למרות שלא רציתי, כי אני
לא טיפוס של טקסי פולחן. אבל עמדתי ממש מול הגופה העטופה
בקטיפה שחורה עם רקמה כסופה והקשבתי למילות התפילה ולמילות
הפרידה, שלא ידעתי אם כתבו אותן מזמן או ממש לפני - וגם לא
בכיתי, אולי כי לא ניסיתי לבכות, אולי כי באמת לא הכרתי אותה
מספיק טוב. אבל גם כל השאר לא בכו, אפילו אלה שהכירו אותה חיים
שלמים, חוץ מהפיליפינית שגעתה בבכי וכולם אמרו לה שיהיה בסדר -
ורציתי לוודא עם אחי שהם בעצם מתכוונים לזה שעכשיו היא תצטרך
להסתתר מהמשטרה. אבל אחי שוב לא ענה, כשצעדנו לתוך החושך אחרי
שני דתיים עם פנסי פלורסנט שלא הייתי בטוח שהם יודעים לאן ללכת
- והרווחים של בית הקברות נראו לי ממש כמו רחובות ריקים,
שבחלקם נשבה רוח ומהאחרים נשמעו יללות של כלבים - ממש עיר
רפאים - ולמרות שהיינו מאוד קרובים לכביש הראשי היה מאוד שקט.
אבל אחרי שהסתדרנו מסביב וצפינו בה מחליקה לבור, הזמינו את מי
שרוצה להניף את מלאה בחול ואחר כך לתקוע אותה בערימה ונקישות
המתכת על אבן השיש עשו לי צמרמורת והיה הרבה מקום בבור והרבה
חול להניף והרבה אנשים שרצו. אבל אני לא, כי הייתי עייף וכבר
רציתי ללכת משם, אז מה אם אני חלק מהמשפחה - ומה לגבי כל
האנשים האחרים, הם בטח גם רוצים ללכת - כי ממילא הם באו רק כי
הרגישו לא נעים אחרי שהתקשרו וסיפרו להם במיוחד, כי היה חג.
אבל אני לא סיפרתי לאף אחד, גם פרחים לא הבאתי, כי ידעתי שאחי
יביא וזה נחשב גם בשבילי, הוא חיכה שיסיימו עם החול ואז הוא
הניח את הזר עם כל השאר - ואז שמתי לב שהוא בוכה בשקט וגם כל
השאר, ולא הייתי בטוח מתי התחילו.

המבוגרים הראו לי את הדרך חזרה וצעדתי בה לבד ולרגע חשבתי
שהלכתי לאיבוד בלילה. אבל מצאתי את עצמי ליד האוהל מועד
וחיכיתי שכולם יצאו, יסיימו לטפטף - וידעתי שגם אז לא נוכל
ללכת ונצטרך לעמוד עוד קצת ולדבר, אולי הפעם גם עליה - וראיתי
שהשם שלה עדיין מהבהב באדום למרות שכבר זהו, נגמר. אבל עדיין
לא ידעתי למה קברנו אותה בלילה, כי את כל היתר קברנו ביום ואף
אחד לא מיהר - ולמרות שלוויה אחת אני לא זוכר, כי היא הייתה
ממש אחרי שנולדתי - אני די בטוח שגם היא הייתה ביום. אבל ידעתי
שאף אחד לא יענה לי על השאלה הזו, כי אני יודע את התשובה לה
בעצמי - אמר אחי שבינתיים חזר ונעמד על ידי וכבר ידעתי שהוא
כועס עליי. אבל אז, כשהמבוגרים יצאו מהחושך, עייפים וחיוורים,
הבנתי שלהם כבר אין יותר את מי לקבור, חוץ מאת עצמם, שזו הייתה
הפעם האחרונה שזה היה תורם - ובגלל שעשינו את זה בלילה,
במהירות, תוך כדי שיוצאים מעבדות לחירות, הם לא הרגישו כל כך -
ובגלל זה כולם התחילו לבכות רק בסוף - ולזה התכוונתי קודם
כשאמרתי - ובאמת ידעתי את התשובה בעצמי, אמרתי לאחי. אבל הוא
הסתכל על שלט גדול שהודיע שחוק השומרים לא חל על מתחם בית
הקברות וכששאל אותי למה הכוונה עניתי שהוא כנראה לא הקשיב למה
שאמרתי. אבל למה אני חייב להיות כזה, אחי שאל אותי, בעצבנות
אבל עדיין בלחישה, גם הערב - ומה בכלל אני חושב שזה אומר
לגביי, חתיכת אינפאנטיל דביל מפגר שכמוני - ואם אני לא חושב
שהגיע הזמן שאתחיל להתנהג כמו מישהו שלא נעלם כשמחליטים על
מועד הלוויה של סבתא שלו ואז מציק לכולם עם זה, שלא מבקש מאחיו
הקטן לקנות בשבילו זר, שעדיין לא החזרתי לו את הכסף ששילם עליו
- בקיצור, כמו עורך דין בן 26. אבל לא עניתי, כי כולם כבר חזרו
ושוב נעמדו בחבורות לוחשות ולא רציתי לדבר בקול חזק מדי, למרות
שכולם היו די רחוקים ואף אחד לא ניגש אלינו, זאת אומרת אליי,
אמר אחי - ואז אמר שכדאי שנלך כבר ושהוא יקפיץ אותי לדירה שלי,
כי אני נראה עייף ובטח אני צריך ללכת למשרד מחר וגם הוא גמור
מעייפות ועוד צריך להגיע אחר כך הביתה ולישון קצת לפני שהוא
חוזר לבסיס - ואז אחי הלך לומר שלום לכולם, בדיוק כשהדלקתי עוד
סיגריה בשביל להשקיט את הבטן כי פתאום נהייתי רעב. אבל לא
רציתי להתקרב, אז מרחוק עשיתי לכולם שלום ואמרתי לילה טוב בקול
חזק מדי - וראיתי איך המבוגרים נהיו לזקנים והילדים למבוגרים.

המבוגרים השאירו לי הודעה שהעלייה לקבר תהיה בבוקר ושאם אני
עסוק אני לא חייב להגיע. אבל אני התגעגעתי, לסבתא שלי.