מילים הפכו כבדות לפי, וכאילו שאין די בכך,
המחשבות טורפות את דעתי השלווה לאחרונה,
ומותירות אותי חסרת מנוחה שוב ושוב, פעם אחר פעם.

הימים חולפים על רצפת האתמול,
והגיגים ומחשבות לעבר הפסגה הבאה כבר מראים את נוכחותם.

לא קל לדבר, לשתף, או לספר.

והזכרונות מאיימים להלקח, להשכח, ולדהות בחלוף הזמן.
ורק הפחד נותר, יציב וזקוף כפי שתמיד היה,
וחוסר השלווה מזכיר לי מדיי פעם את שאני מנסה לעיתים בכל תוקף
לשכוח.

והיום,
המציאות מעט אחרת,
ופתאום אני מבינה, שאין כלל צורך לברוח,
אלא רק למצוא מקום שקט ונח.

והיום,
יותר מתמיד זה מזכיר לי אותך.
את כל המערבולת הזו של טוב, ובטעם מר כל כך ופתאומי את הסוף.