כולם כותבים שירי אהבה.
רק שירי אהבה.
אף אחד לא כותב יותר
על פירות.
ולא על אהבה לפירות
ולא על אהבה ליופי,
פשוט על פירות.
ולא רשימת קניות
ולא תיאור סכמטי
או רשימה שמית
או הגדרה מהמילון.
לפירות יש זיכרון.
רגעים של לחוד וביחד
או סתם.
לפירות יש טעם של זמן.
ואני לא מתכוון לפרי ספציפי.
לא תשמעו אותי אומר בננה, מלון, תמר,
שסק, תות או פטל.
כי דיברו עליהם בנפרד
אבל ביחד כאילו אבד הקסם
על המשפחה הזאת
אין מה להרחיב.

כי כולם מחפשים את הכוכב.
כוכב אחד.
גם אם זאת משפחה של כוכבים
מחפשים את השמש.
את החור השחור של העדר.
והמשפחה שיכינו שלטים
וישלחו אס.אמ.אסים
ורק שלא יעשו פדיחות
בבקשה אלוהים.
בשביל מה?
רגע עמום של זוהר.
רק רגע קצר אחד
ונגמר?

אז כותבים שירי אהבה.
רק שירי אהבה.
עם חרוזים.
רק עם חרוזים,
ובלי חרוז זה ביזבוז.
לחרוזים יש טעם של בוסר
כמו שקוטפים פרי שנראה מבטיח
ולא חשוב הצבע או העונה
או האזור
או אם בכלל זה בארץ
או אם הוא יהודי.
פרי, מסכן, לא חיפש לעשות רושם
והופ! נקטף.
לא הזמין פפראצי.
לא דחף פליירים בתיבות דואר.
לא עיצב באנר.
רק התאמן בלהיות יפה
אז למה לקלל?
ולא חשוב את מי
אז האו מזייף ועקום וחיוור
אבל הוא בא להיות מדובר
בתור נציג
דמות סמלית של נושא
לא להיות סלט.

כולם רוצים סקס!
רק סקס.
כאן ועכשיו ומיד.
ולא חשוב התנוחה
או האקט.
אפילו על פרי
ככה לא הכי בשל
ישר מריירים.
מה קרה?
רוצים שירי אהבה?
עכשיו נראה אתכם
שרים על אהבה וחופש
בחרוזים בשירותים בנופש
על אהבה שהעלתה עובש
ונעלם ממנה הקודש
וסדקים של יובש
מזכירים שעוד יש
סיכוי
לדבר על פירות.