נכנסתי לאוטו, סוגר מאחורי את הדלת ולוחץ במהירות על כפתור
הנעילה המרכזית. הכנסתי את המפתח לסוויץ' וסובבתי.
המנוע השמיע קול שניקה חלש, אך בניסיון השני הוא כבר התניע.
העברתי את מוט ההילוכים לD והורדתי באיטיות את הרגל מדוושת
הברקס, נותן לאוטו לשוט באיטיות במורד הרחוב. הרמתי את מבטי
למראה האחורית וראיתי את הבית מתרחק ממני וקטן אט אט.
מחשבות הציפו אותי. אם לומר את האמת, המחשבות הן הסיבה שנכנסתי
לאוטו מלכתחילה. זו תקופה לא קצרה שהמחשבות פוקדות אותי,
ממלאות את ראשי, ואני לא מצליח לסדר אותן ולהבין מה הן רוצות.
כנראה שאם הייתי מסתכל על החיים בצורה אובייקטיבית, הייתי מבין
לפחות את הכיוון הכללי שלהן, לאן הן רוצות לקחת אותי, ומה הן
מנסות ללמד אותי. אבל כמו אחד האדם, עצות לחוד ומעשים לחוד
ומעשים לחוד, והרגשות מלמדים אותך כנראה, שאי אפשר להבין מה
הלב רוצה.
תוך מספר לחיצות קצר השם שלה מופיע על צג הטלפון, האצבע מחליקה
במהירות אוטומטית מטה ושמאלה למקש ה-send, אבל המוח עוצר אותה.
או שאולי היה זה הלב שעשה זאת? כך או כך, היא לא לוחצת על
המקש. אסור. מצד שני... תמיד עושים את מה שאסור, לא?
אז לחצתי והמתנתי. היא עונה ב"הלו" קצר. הקול שלה כ"כ נעים ועם
זאת מרסק אותי בפנים.
"מה נשמע", אני שואל.
"בסיידר", היא עונה את התשובה השייכת רק לה, באינטונציה השייכת
רק לה, בקול השייך רק לה.
"זה בסדר שהתקשרתי?", אני שואל, מפחד מהתשובה.
"אם עוד פעם אחת אתה שואל את זה, אני מפסיקה לענות לך", היא
עונה ואני שומע את החיוך בקולה.
קצת מקשקשים, אה-דה, ידה-ידה ובלה-בלה.
"אני לא מדברת איתו", היא זורקת במהלך השיחה ומתייחסת לגבר
ההוא, זה שהיה קצת לפני ובתחושה שלי גם קצת אחרי.
אני שותק.
אני מתמלא זעם, על כלום. לא עליה, לא עליו ולא עלי. אבל הזעם
סמיך וחסר הבחנה, והפעם הלב הוא זה שמורה למוח לכעוס בלי
להבין.
היא מרגישה אותי כבר, מבינה. "סליחה שהכנסתי אותך לזה", אומרת
בהתנצלות.
"אם את רוצה להשלים איתו, תהיי את הבוגרת, ואם לא - פשוט
תפסיקי לחשוב על זה", אני מנסה להתגבר על הזכרתו ומגיב כאילו
זה לא מפריע לי.
"כן...", היא אומרת כמעט בלחישה מתוך כוונה למוסס את הנושא עד
שלא יהיה זכר שהיא זו שהעלתה אותו.
"אפשר לראות אותך קצת?", שאלתי.
"כן.. אני מניחה...", היא ענתה, "איפה אתה רוצה להיפגש? אתה
כבר מכיר את האיזור, אז תקבע אתה".
'בגשר שלנו', רציתי לענות אבל פחדתי אז לא עשיתי את זה, וקבענו
בבית קפה ההוא בתחנת הדלק.
הגעתי למקום לפניה. ידעתי שתאחר. אולי רציתי בליבי שהיא תאחר,
לדחות את קץ הפגישה האחרונה שלנו.
נכנסתי. בוחן את המקום ומנסה לבחור את השולחן המתאים. לא ליד
הקופה, שם יהיה רעש. לא בשולחנות הגדולים, לא נעים לתפוס מקום
ליותר משניים. 'כן!', צעקתי לעצמי בראש, 'בכורסאות בסוף זו
יופי של בחירה'.
התיישבתי בכורסא עם הגב לחלון והפנים לכיוון בית הקפה. הוצאתי
את הספר שהבאתי איתי והזמנתי קפה. התחלתי לקרוא, פוזל לעבר
הכניסה מצפה לה שתגיע.
למרות הציפייה והפזילה לא הבחנתי בה כשהיא נכנסה. היא התיישבה
בכבדות דווקא בכורסא שמולי ולא בזו שלידי, בלי חיבוק. הריח
המיוחד הזה שלה, שאני לא יכול לתאר, מילא את האוויר סביבנו,
מילא אותי, יוצר בועת הגנה סביב המפגש הזה.
דיברנו שוב קצת על בלה וידה ידה, מוגבלים על ידי הזמן שהקציבו
לנו הנסיבות והלו"ז הצפוף שלה. דווקא עכשיו עם הזמן המוגבל או
אולי בגללו, הייתה זו השיחה המוזרה ביותר שניהלנו.
היא קיבלה טלפון שהודיע לה על הקדמת הפגישה הבאה, אז שילמנו,
קיפלנו מהר ויצאנו החוצה.
שם, ליד המכונית שלה התנהל קרב הרגשות האמיתי.
"אנחנו לא נפרדים, את רק הולכת לקצת", אמרתי לה.
"יש לי הרבה להגיד אבל אני לא יודעת איך", היא השיבה.
"אולי אין טעם בזה עכשיו כשאנחנו נפרדים", אמרתי.
"אנחנו לא נפרדים, אני רק הולכת לקצת", היא החזירה לי בחיוך.
התחבקנו קצת, נשמתי בפעם האחרונה את הריח שלה, ונישקתי אותה על
הלחי. היא מצידה החזירה בחיבוק אך לא בנשיקה, אפילו לא בנקירה
חסרת רגשות על הלחי.
נכנסתי לאוטו, סוגר מאחורי את הדלת ולוחץ במהירות על כפתור
הנעילה המרכזית. הכנסתי את המפתח לסוויץ' וסובבתי.
המנוע השמיע קול שניקה חלש, אך התניע כבר בניסיון הראשון.
העברתי את מוט ההילוכים ל-D והורדתי באיטיות את הרגל מדוושת
הברקס, נותן לאוטו לשוט באיטיות לאורך כביש היציאה מהחניה.
הרמתי את מבטי למראה האחורית וראיתי אותה מתרחקת ממני אט אט.