זה יהיה יום שטוף שמש. אני אפסע לי ברחובות המוארים, אנשים
יחייכו אליי ברחוב, ילוו אותי במבט בדרכי. אני אשכב על הדשא
הלח, אתבונן בשמיים הבהירים, בעננים מעלי, אנשום את האוויר
הצח, אתן לרוח לעבור עליי, לשמש לשרוף את פניי.
הוא יבוא, יתן לי יד, ויוביל אותי אל המושב הקדמי של הרכב שלו,
הרדיו ינגן לי שירים שאני אוהבת והשמש תשקע אט אט. וכך, עם
השקיעה נגיע אל הים, נפסע על החול הרך יחפים, אוחזים בנעליים
בידינו, החול ישחק לו בין אצבעותינו ורוח קלילה תבדר שיערנו.
ידו תמשוך אותי למטה ואנו נשכב על החול. החול יתערבב לי בשיער,
אבל לא יהיה לי אכפת, כי הוא אוחז בידי והוא כאן לידי.
הוא לא יאמר מילה, רק יקשיב, ישמע את כל שיש על ליבי. וכשאסיים
לא ארגיש יותר צורך לדבר. לא יהיו עוד דברים לא פתורים בנפשי,
כי הוא יהיה שם, יתיר כל קשר, יפרום כל תפר ויתפור חזרה. הוא
יהיה פה, כה ממשי ואני ארגיש את מגע ידו על פני, מנגבת את
דמעותיי.
הוא ימשוך אותי לכיוון הים, המים ילטפו כפות רגלינו ברכות ואז
לפתע גל גדול יסחוף אותנו פנימה, הוא ירים את ידיו, יסדר שערי,
יקרב את פניי אל שפתיו, יתן לי נשיקה, אחרי זה חיבוק, חיבוק
מלא מגע וילחש, בשקט בשקט, כאילו מפחד שמישהו אחר ישמע:"אני
אוהב אותך".







                                   

22/4/11