כמה בכיתי, כמה התייסרתי, לא האמנתי שמישהו מסוגל לעולל לי דבר
כזה. שכבתי על הרצפה והכיתי בה באגרופיי כשאני גועה בבכי, והפה
שלי שואל ללא הפסק "למה? למה? למה?" או במילים אחרות "וואי?
וואי? וואי?"
הוא בא אליי גדול וחזק, האפיל את כל החדר בצלו הענק. "לא הייתה
לנו ברירה, ילד," הוא אמר, "אתה צריך להשלים עם המצב. תהיה גבר
ותמשיך הלאה."
"איך? איך? איך?" ייללתי. "זה לא ייתכן, עולמי חרב עליי, נמנעה
ממני התקווה האחרונה לחיי, כיצד יכולת לעשות לי את זה? אתם
כולכם מפלצות ביבים, מפלצות גיהינום, שדים עם עיניים אדומות.
אני לא נשאר במקום כזה אתכם. לא, אני לא רוצה להיות בחדר אחד
אתכם! אללליייי, מה עוללו לי בני נאוות המרדות! הצל אותי
אלוהיי מבני פלשתים, עמלקים וליסטים אלו..."
"אני יודע שזה קשה," אמר האיש הגדול, "אבל לא הייתה לי ברירה.
הנה הכנתי לך שוקו מבושל ומתוק כמו שאתה אוהב, רק שוקו וחלב,
בלי מים, מלא סוכר. שתה אותו ותירגע."
הבטתי בכוס השוקו. "לא, לא, אני לא אגע במשהו שאתם עשיתם. אני
לא יכול לדרוך על הרצפה הזאת, אתם דרכתם בה. אני לא יכול לאכול
מהכלים האלה, אתם השתמשתם בהם. אתם התקלחתם במקלחת הזאת, לא
אכנס לשם יותר לעולם. אלללייי, מה עוללו לי, הצל אותי אלוהיי,
החזר לי את הכוחות להפיל את עמודי-שמשון, הו, אני נושם את
האוויר שאתם נושמים! לא אתן לזה לקרות." וזעקתי התגלגלה על פני
כל הרקיעים וכל ההרים והגאיות רעדו, וכל העצים השילו עלוותם,
וחתולים ייללו ליד הפחים. כי מה זה עוללו לי, בני עוולה...
