מתוך ''הרפרף''
נפצעתי באימוני הטירונות ופינו אותי לתל ליטווינסקי (תל
השומר) אושפזתי במחלקה הכירורגית. כולם היו ותיקים בחדר, אחדים
שכבו שם חודשים. אני החדש, הייתי הצעיר מכולם. מיד ערבו אותי
בשיחותיהם, בעיקר על הפשלות של רופאי המחלקה ועל זיונים.
מכיוון שהייתי הבתול היחיד, או לפחות היחיד שהודה בכך, החליטו
החברה שצריך לגאול אותי מבתולי. "אנחנו נדאג לך," הבטיח מרקו,
שוטר במשמר הגבול שנורה בירך, "וזה בתנאי שדוקטור חדד,
הכירורג, לא יוריד לך את הקטן במקום את המיניסקוס."
הותיק והקבוע מכולם, היה ויקטור. הוא שכב כששתי רגליו בגבס,
לא הרשו לו לרדת אפילו לשירותים. סיפורו נשמע מוזר משהו. הוא
חש כאב ברגל, הלך לרופא וזה החליט לאשפז אותו. הוא נבדק ונמצאה
דלקת בעצם. "צריך לנתח," הסביר הרופא, "נשבור את העצם, ננקה את
הדלקת, נכניס אותך לגבס למספר שבועות ותצא כמו חדש." מסיבה
בלתי ברורה ניתחו את הרגל השניה. הרופאים טענו שגם בשניה הייתה
דלקת, ויקטור לא האמין, מעולם לא סבל מהרגל הזאת, יתרה מכך בכל
הצילומים שהראו לו הישוו תמיד בין שתי הרגליים הימנית הבריאה
והשמאלית עם הדלקת. לאחר הניתוח החלו סיבוכים, העצם לא התאחתה,
ואז צריך היה גם לנתח את הרגל הנכונה. כך שהוא שכב מגובס בשתי
רגליו, וברכיו מקובעות במסמרי פלטינה. אין פלא שהיה מריר
וציני.
גם רענן היה מהוותיקים. הוא נכווה בזרועו, ונכנס לניתוח
פלסטי לשיפור מראה הזרוע. ביצעו בו מספר השתלות עור ובשר,
שנלקחו מגופו, ולא נקלטו. מלבד הכאב, והגרוד מתחת לתחבושת,
נגעל היה מהריח שהפיץ השתל הנדחה, ריח שרדף אותו ביום ובלילה,
עד שחבש מסכה ספוגה בבושם, לפני השינה.
לידי שכב יגאל גם הוא היה פגוע ברך כמוני, אבל היה אחרי
ניתוח. הוא היה בחור נאה מאוד, האחיות פינקו אותו במיוחד, ממש
רבו ביניהם מי תעשה לו מסז'. אני קנאתי בו על הצלחתו, וביקשתי
שיעשו גם לי מסז'. הן שלחו לי סניטר, ולמדתי את הלקח.
בחדר צמוד שכב לבדו ינקלה, פגוע תאונת דרכים, בעמוד השדרה.
הוא היה משותק ממותניו ומטה ואבד כל תחושה. סתווית, האחות
הג'ינג'ית, הייתה מאוהבת בו. בכל יום כאשר התפנתה ממשמרתה,
נכנסה אליו לחדר, הוציאה את אבר המין הרפוי שלו ממכנסי
הפיז'מה, בדקה אם החליפו את שקיק השתן, ליטפה אותו, נישקה
אותו, דיברה אליו, מנסה לגרום לזקפה. "אתה מרגיש משהו?" שאלה
מלאת תקווה. "לא, אני לא מרגיש שום דבר," אמר נואש.
והיה אלברט ה'טגיפוליטני', שכמו אצל רבים ממוצא זה, נשמעה
אצלו הרי"ש כאילו הייתה גימל. "רואים עליך שאתה בחור חכם," אמר
לי בחנפנות, "אז אתה בטח יודע מה זה 'ריחה'?" (ריחה במלעיל)
"לא," הודיתי, "אני לא יודע מה זה."
"אני אספר לך," סימן לי שאתקרב אליו.
החלקתי מהמיטה בזהירות, מחזיק את הרגל הפגועה באויר, נעזר
בידים כדי לא לאבד שיווי משקל. עד שהצלחתי להתיישב בכורסה
לידו.
"אצלנו מאמינים," לחש לי כדי שאחרים לא ישמעו, "כשאדם מת
הרוח שלו נכנסת במשהו אחר, יכול להיות כל דבר."
הבטתי בפניו מנסה לבחון אם הוא לא מותח אותי. הוא סימן לי
שאתקרב עוד יותר עד שיכול היה ללחוש לאוזני בלבד: "תמיד כשאני
חולה, אימא שלי, שמתה כשהייתי קטן, באה בצורת זבוב ושומרת
עלי."
"איך אתה יודע שזו היא?" שאלתי כדי לקעקע את בטחונו.
"זה זבוב מיוחד, אני מכיר אותה. היא תמיד היתה לידי כשהייתי
חולה." אמר בבטחה.
"היא נמצאת גם כאן?" שאלתי בתקווה שאזכה לראות את הזבוב
המיוחד.
"לא, ובגלל זה אני דואג," אמר וקולו רעד, "אם היא לא תהיה
פה אני אמות."
"תפסיק לדבר שטויות, אין רוחות ושדים," אמרתי בזלזול.
"אז איך אתמול בלילה ראיתי את השדה הזאת, היא עמדה אחרי
החלון, דפקה בזכוכית, ושהסתכלתי היא ענטזה לי. אני בטוח, אפילו
שלא ראיתי, שהיו לה רגליים כמו לתרנגולת."
קבענו שיעיר אותי כאשר תופיע השדה בעלת רגלי התרנגולת.
כבר באותו לילה שמעתי כמתוך חלום מישהו לוחש: "גילי, גילי,
קום עוד מעט היא באה!" הערתי את עצמי בכוח, הבטתי על אלברט,
הוא ישב במיטה והצביע בהתרגשות על חלון הזכוכית, שמאחריו היה
חושך מוחלט. לא ראיתי דבר פרט להשתקפויות אור מקריות. "שמע,"
לחש לי, "הנה, כזה טיק, ועוד טיק."
"אה," זה?" אמרתי לו בשקט, "אני אסביר לך בבוקר."
הוא נרגע וחזר לישון. בבוקר נלהב היה לשמוע את ההסבר לקולות
שנשמעו בלילה, כאילו מישהו דופק על החלון מבחוץ. הסברתי לו את
חוקי הפיסיקה: "השמשה הגדולה מתרחבת ביום בגלל החום ובלילה
מתכווצת. ואז נשמעים 'הטיקים' האלה."
אלברט נרגע בעניין השדה שדופקת על החלון מבחוץ. "כל מה
שאתה מסביר אני מבין," אמר מתפעל מעצמו, "אז אולי תדע גם
להסביר לי, איך קרה, ואני בעצמי ראיתי: אבא שלי שכח את הטלית
שלו על החלון, והיא נעלבה. כשאבא שלי בא לקחת אותה, יצאה אש
והוא קפץ מכאב."
הסברתי לו, ככל שיכולתי, מה זה חשמל סטטי. הדגמתי לו איך
אני תופס ניירות במסרק אחרי ששפשפתי אותו בפיג'מה שלי, ונראה
היה שנרגע.
"טוב," אמר, "הסברת לי הכול, רק לא למה הריחה של אימא שלי לא
באה. ואם היא איננה אני אמות." הוא כיסה את ראשו בסדין ובכה
חרש, עד שנרגע.
למחרת היה מצבו בכי רע. הוא גילה תפיחה במותן, שהופיע בין
לילה. הוא נתקף כאבים עזים והקאות. בטוח הייתי שזו תופעה
היסטרית, על שאינו רואה את הרוח של אימו. מיד הוציאו אותו
מהמחלקה, יומיים לאחר מכן שאלתי את טלי, האחות הראשית: "איפה
אלברט?"
היא הביטה בי בעיני המלאך שלה, כאילו זקוק אני לרחמים או
נחמה.
"כשאגמור את הסיבוב, תבוא אלי לחדר האחות." ביקשה.
קפצתי על רגל אחת, לחדר האחות, נעזר במיטות ובקירות. טלי
חזרה זה עתה מהסיבוב שלה. היא התיישבה מולי והניחה יד על כתפי.
"גילי," אמרה כמעט בלחש, "אלברט ביקש שתבקר אותו במחלקה
האונקולוגית. הוא לא יחזור למחלקה. אתה בטח הבנת שיש לו סרטן,
והוא במצב סופני."
"זה בגלל שהריחה של אימא שלו לא באה," אמרתי במרירות, "את
בטוחה שלא עשיתם פליט במחלקה."
טלי הביטה בי בעיניה הטובות: "אני מציעה שתסביר לי מה אמרת,
לפני שאני מזמינה מישהו מהמחלקה הפסיכיאטרית."
סיפרתי לה על השיחות שלי עם אלברט, ועל הזבוב המיוחד: "אתם
כל כך סטריליים," אמרתי במרירות, "שאף זבוב לא יכול לחיות
בניקיון הזה."
היא הזמינה סניטר עם כסא גלגלים שיגלגל אותי לפגוש אותו.
אלברט הזיע ורעד בכל גופו. בעיניו הצהובות, ופניו הירוקים
משהו, נראה יפה כמו חיזר. הוא בכה כמעט כל הזמן, ואני הנחתי את
ידי על מצחו, כמו שנהגה אימא לעשות לי, כשהייתי נתקף בחום. "אם
תראה את הריחה," אמר לי, "תגיד לה שהיא באה מאוחר." הוא נרדם,
עזבתי בשקט. הוא לא התעורר יותר.
כבדה עלי מצוותו של אלברט, ומאז במשך תקופה ארוכה המשכתי
לחפש זבוב מיוחד, שאולי הוא 'הריחה' של האימא שלו ולא מצאתי.
|