חושבת שמה שבנוי מכל כך הרבה חוליות חייב להתפרק בסוף.
אני. כבר הרבה זמן מאוהבת, חושבת עליך, חולמת עליך חלומות
הזויים ומנסה לפתור אותם לטובתי. ללא הצלחה יתרה. מתקשרת אליך,
נסחפת בשיחות רוויות ועצובות, ובוכה אחר כך עוד קצת. נהנית
מזה, נהנית להכאיב ולשרוט את הלב הסדוק שלי. נהנית לנפץ עוד
קצת ולבכות גם על זה. נהנית מהצריבה, כמו קעקוע, בגרון ובבטן.
הוא. מתקשר אלי דחוף, אני חייב לדבר איתך, אני חייב להפגש
איתך. לא צריכה שיגיד, אני מאוהב. לא צריכה שידע, זה חולני.
ונותן, ונותן, ונותן. וזה לא זה לא זה. סיפרתי שרוצה את
המחרוזת הזאת בדיוק שראינו, והוא קנה לי, וזה לא זה לא זה.
ומנסה כל הזמן לאזן, בין החברות האמיתית שיכולה היתה אולי
לזרום ביננו, ובין החנק.
אתה. קרוע ושסוע, יודע שאוהבת, מכחיש. מנסה להבין את זה
בהגיון, אך מסרב להכיר בקיומו. מנסה להוציא את זה ממני, אותי
מזה. במחשבה שמי אם לא אתה יכול. ויודע שאני תמיד שם בשבילך
ומספר לי על בחורות שבחרת, על נערות שניערת. ועליה. היא יפה,
ומתוקה, ומצחיקה, והיא הכל. והיא לא רוצה ולא מבינה. ואפילו לי
זה כואב.
הוא. מספר לי על בחורות, מקווה שאקנא, ואני מעודדת. וזה מרתיע
אותו, ובסופו של דבר כלום לא יוצא מזה. והוא מתאכזב ממני בכל
פעם מחדש, מה שגורם לי לחשוב שאולי הוא לא הפנים שלא יהיה
ביננו דבר. מספר על בחורה אחת במיוחד, רודפת ולא מרפה, רוצה
אותו כל כך. ואני מקווה שיצא מזה משהו.
אני. מספרת לך על בחורים שלא אני בחרתי, אבל הסכמתי לצאת איתם.
ואף פעם לא יודעת אם זה שקר או נסיון לפתור. ויודעת שזה שקר.
ויודעת שזה נסיון לפתור. ולפעמים אפילו מצליחה לתת סיכוי לזה
בלב, ואפילו לספר לך על זה. מקווה שלא תחשוב שאני מנסה לגרום
לך לקנא. אני יודעת שישמח אותך אם יהיה לי מישהו.
אתה. שונא את חבר שלה. חושב שהוא לא שווה אותה ומשכנע את עצמך
שזה אובייקטיבי. רוצה לעזור לה, לתמוך בה, להחליף אותו, אפילו
שאתה לא מודה בזה. דואג לה, לא ישן בלילות פתאום, ולא באמת שם
כדי לדעת שהיא בסדר בלעדיך. כמה שזה מפתיע. אתה מקנא וזה משמח
אותי איכשהו.
אני. נקרעת כל יום מחדש בתהיות, אם אני יודעת מה אני עושה. אם
אני הוזה. אם אני הוגנת. לפעמים לא מצליחה לתפוס מי אני באמת
מתחת לכל זה. כבולה במחשבות שלי, במה שאני רוצה ומצפה ולא תמיד
מצליחה להשתחרר.
הוא. שבוי בינו לבין עצמו, לא תמיד מבין אפילו מה עובר עליו כל
כך חזק וכואב. הרבה פעמים מפגין אדישות מופגנת. כאילו לא אכפת.
כאילו לא נקרע.
אתה. מחייך בזחיחות. אני מכירה אותך. בפנים אתה קרוע. בפנים
אתה שסוע אבל זה לא ממנהגך להראות את זה. כולא את המילים
שרוצות לצרוח. כולא את הדמעות שרוצות לשטוף. כולא את הכאב
שרוצה לשרוף.
כולנו. מתנפצים חוליה-חוליה. לעצמנו. לתוכנו. ולא יודעים
שאנחנו שזורים. ושואלת את עצמי, מי הטבעת שלפניו, ומי הטבעת
שאחריך. את העולם של מי אנחנו מטלטלים מבלי לדעת.