Speißbürgerblatt
נשארנו רק אני והדף. שוב. הפעם, נותרנו ללא קימוט או פגע,
לבנים וחלקים כביום היוולדנו. מי יאמר, היכן מסתתרות צלקות
מסענו? היכן הדם הניגר על שפתיים קפוצות ומצח חרוש?  היכן הדיו
הנשפך באלימות גברית אל תוך סיבים צמאים לשפך מכתים?  האצבעות
אטומות וקשוחות. הציפורניים נקיות מעופרת. הקירות סביבי
מסוידים בקפידה. הרצפה מחליקה תחת צעדיי. מקרר חדש ומנומס אינו
נוהם עליי לאכול ואני, בינתיים, משמינה מנוחות מרוכזת. מעבר
לקירות נקיי הכפיים, מצוי ריקבון של חומר. בדומה לריקבון
האנושי שבתוכי, גם הוא מסתתר מאחורי דירת שני חדרים משופצת
בכרמל הוותיק. לעיתים, מעלה ניחוחותיו למגע מים זורמים, תמיד
משמיע רחשיו בחריקת גלגל המונה אלקטרונים מגויסים. 'איך מצאת
דירה כזו?', מרעיפים עליי מכל עבר. אין הם יודעים כיצד עברו
עלי חיי בשקיקה.
ארונות מסודרים, כל מצרך במלאי כפול מונח במקומו. כביסה מדיפה
איכות אירופאית שנרכשה באילן יוחסין מכובד. גרביים אין סוף,
המחכות ליד מלטפת, מונחות בזוגות במגירה. תחתונים מכותנה מלאה.
ספת בד מזמינה ורחבת אופקים. נקניקים שמנים מעלים זיכרונות עם
גבינה מסריחה. סריגים נעימים מבושמים ממגע של אם. צלחות לבנות
מעוטרות בפס זהב של מנצחים.
ספריה עבת כרס מטפסת אל-על. אמנות מקורית תלויה בגאון. תרומה
ליד מושטת בדלת. צחוק שמציץ אל האוזן מחדר המגורים של השכנה.
לכל אלו ושכמותם כמהתי מבלי היכר, מתוך פינה חשוכה, זרועה
בקולות רועמים וחיצים ניתזים כמטר כוכבים, הממלא אישונים
ריקים. שם, נותרתי אני לאסוף את גופות הציד לאחר הילולה. בשקט,
בשקט התגנבתי בין המרצחים לבזוז שללם. לא כדי לנעוץ שיני בבשר
המשביע, לא כדי למלא בטני הריקה, אלא פשוט לזכות ולומר 'שלי'.

אני צועדת ברחוב מהודר, לרגעים כמעט מצליחה להרגיש שנולדתי גם
אני מתוכו. בהולכי, אני קוטפת כמה עלים ירוקים מהגדר החיה
ומתחככת בזיכרונות בית הביבים ממנו באתי. ריח המוות של העלים
הנמעכים בין אצבעותיי בא באפי ואני חוזרת אל חלומות ילדותי,
השבים לבקרני, חוזרים ומתגשמים במבטם המרוחק של עוברי האורח.
בעודי פוסעת, חולפים על פני נתיני הממלכה שלא אדע את שמה. הם
מכירים את דמותי, יודעים את זהותי. הם זוכרים את אימי ואבי
האמיתיים, שליטיה האבודים של הממלכה הכבושה, שנלקחו ממני
והוחלפו בכפילים מרשעים. הם יודעים שהזרים המשכנים את מיטת
הורי, אויבים מתחזים הם. הם יודעים ושותקים. כולם מעמידים
פניהם תמים כשחולפים על פני, מסתירים ממני את המבט המסגיר.
בניסיון להגן על נפשותיהם, הם שותפים לרצח העם של נשמתי
הבודדה.  
כמו בסופו של כל חלום, אני מגיעה לקצה רחוב חשוך. הערב ירד
ואיתו ההדר ושוב, רק דף לבן וחלק נותר בידי. מי יאמר היכן
מסתתרים גיבורי חיי בין שורות ריקות? להיכן נעלם הזמן בתוך כל
הדקות? כיצד הגעתי דווקא לפינה חשוכה זו? ריח ביבים מכה את
חושיי, אישוניי מתמלאים ואני שקטה.