פרשו ענני רקיע
יריעת עונג לבן
השמיים, כאדמה
תכלת סגלגל
רק זאת אדע,
לטיפת הרוח על פניי,
אוושת התריס,
בליל חורף עז
ממטר, עטוף חולצת משי עתיקה,
בה הייתי עוטף כיכר
לחמי, בימים של צר.
בבואתי מספרת לי
אמרות חיים זן כנעניות,
נושפת הבל פיה
על גופי המצומק.
האחדל ביום מן הימים?
הרי זמן רב עבר
מאז מסר לי
יהודה ג'אמל
מילותיו האמוניות.
בשר מבשרי
מתחככת בי, עוטפת אותי בנשימת
חייה, מתבוננת בי בעיניים של עננים.
אבא, היא אומרת
בלשונה היונקת
התבוא לראותני ביום כלולותיי?
כמובן, אבוא
ואביא עימי
זיכרונות חיי עטופים בבד משי לבן
ונברך אז על הלחם.
את ידך
אנשק, את הבל פיך
אנשום, אשתרע על אדמה סגלגלה
עטוף. הנה אני, אביה
כה אהבתיך...
אדר ב תשע"א
מרץ, 2011
|
