יופי, אז מותר לי לכתוב סוף סוף מה שבא לי בלי שיגידו לי כלום.
בלי שיערכו אותי, בלי שירככו אותי, בלי שיקצרו, יסכמו, יתמצתו,
ישנו, ירמסו אותי. נמאס לי. עצוב. לי. בא לי לשכב על הרצפה כמו
ילדה אבודה בת 12 ולבכות. לבכות יומיים על כמה שאני לא מתמודדת
ושהעולם האכזר ושאני מרגישה כאילו יש לי בולבול ענק של בדואי
בתחת שלא נותן לי לזוז ולא נותן לי להתבטא.
זה עוד אחד מהימים האלה. עוד אחד מהימים שבהם אני קמה בבוקר
ויודעת שהיום הזה יהיה נאחס. נאחס אמיתי. מסתובבת עייפה כל
היום, מבט עצבני בעיניים, בא לי לחנוק מישהו. בא לי פיזית
לחנוק משהו. להתנפל סתם ככה על בנאדם, לצרוח עליו כאילו הוא
בכבודו ובעצמו אנס לי ת'חתות, לשרוט לו ת'פנים עם מגרפה ואז
לחנוק. לחנוק לו את הדודה של האמא של הסבתא עד שהוא ימות לי
בין האצבעות. אח, כמה עצב ותסכול אני סוחבת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.