את שומעת את השיר הזה שהייתם שומעים ביחד. שכבתם על המיטה שלו
ועישנתם סיגריה משותפת, והקשבתם. לקראת סוף השיר הוא תמיד היה
אומר לך להקשיב קצת יותר, כי זה הקטע הכי טוב, שהוא הכי אוהב.
ואת הקשבת קצת יותר, כי תמיד היית עושה מה שהוא אומר לך. מאז
השיר הזה מעביר בך צמרמורת, בעיקר בקטע הזה.
את יוצאת לבלות עם אנשים מזוייפים שמעמידים פנים שהם מאושרים.
את רק יושבת לידם ושותה הרבה. את מחכה כבר למחר שתקומי ותרגישי
רע בגלל כל השתייה הזאת, כי מגיע לך להרגיש חרא. את יודעת שהוא
לעולם לא יאהב אותך כמו שאת אותו. ושהוא, בניגוד אלייך, לא
יעשה משהו רק כי את אמרת.
את לא יכולה לצאת מזה, להשתחרר מזה, את לא מצליחה לוותר על
הלילות שלכם ביחד. מספר שעות שבהן את באשליה שאת מאושרת ושיש
לך זוגיות. את לא מסוגלת לסבול את המחשבה שלא תהיי במיטה שלו
יותר, שהוא לא יחבק אותך עד כאב, שהוא לא ילחש לך באוזן. זה כל
כך מפחיד אותך.
את יודעת שהוא גרם לך לאבד את עצמך, את היכולת שלך להחליט
בכוחות עצמך, את היכולת להבדיל בין טוב לרע. הוא שינה את עולמך
והשתלט עליו. את יודעת שלעולם לא תקבלי ממנו את מה שאת נותנת
לו.
ואז מגיע היום שבו נמאס לו ממך, אפילו מהלילות הרנדומליים הללו
איתך. הוא פשוט זרק אותך לכלבים והמשיך הלאה,
אבל כאילו שלא ידעת שזה יקרה.
הנחמה היחידה שלך היא עכשיו, ברגע זה, שאת שומעת את השיר הזה
שהייתם שומעים ביחד. לקראת סוף השיר, את מקשיבה קצת יותר ואת
מצליחה לחזור לשם , למיטה שלו, לסיגריה המשותפת. את משכנעת את
עצמך שהכאב שווה אתזה, את מכריחה את עצמך לחזור במחשבות שלך
לרגעים היפים שהיו לך איתו, למרות שהיו מוצפים ברגעים רעים.
ובכל פעם שאת רוצה לחזור לשם את שמה את השיר הזה,
ומקשיבה קצת יותר. |